שמחה מה זו עושה?

מהו מהות השמחה בפורים ומהותו האמיתי של עמלק? ואיך קשורים שני דברים אלו זה בזה?

המן העץ

הגמ' בחולין (קלט:) שאולת: המן מן התורה מניין? ענה להם רב מתנה: הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? (בראשית ג' י"א)

ויש לשאול, האם זה סתם ווערט'ל יפה? הלא כתיב גם בבפרשת בשלח "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה", ולמה שלא נביא פסוק זה?

אלא מסתבר שהגמ' רצה לשואל משהו יותר עמוק.

ישנו מקום במגילה שנותן לנו הצצה קטנה לתוך עומק הרוע של המן הרשע. כתיב: וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.... וְכָל-זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

היה להמן כל דבר גשמי שיכול להיות בעולם, אבל כלום לא היה שווה בעיניו בגלל שבן-אדם אחד לא כבדוהו כראוי!

לכן הגמ' שואלת: "המן מן התורה מניין" – מאיפה, דהיינו - מאיזה 'שורש' מגיע כזה רוע?

ומתרצת הגמ' – מהפסוק: 'המן העץ', דהיינו ששורש הרע הזאת מגיע מהסבא-רבה של כל אנושות, הלא הוא אדם הראשון. שהרי אדם וחוה נבראו בגן עדן עם כל צרכיהם ותענוגים לרוב, ובכל זאת שוכנעו ע"י הנחש שחסר להם 'לדעת טוב ורע' ולהיות כאלוקים, עד ששלחו ידם לקחת מהעץ הדעת כנגד צווי בוראם.

בן אדם המכיר שהקב"ה דואג לכל צרכיו, אף פעם אינו מרגיש ש'חסר לו' מהשהו. ובפרט אדם הראשון שהושם בגם עדן עם כל הטוב שבעולם, היה צריך לסמוך על בוראו במאה אחוז שאין לו שום צורך לקחת לעצמו ממה שהקב"ה אמר לו בפירוש שאינו טוב בשבילו.

ומה היה עונשו?

אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם וכו'

מדה כנגד מדה ממש, דהיינו, אם אינך סומך עלי שאני דואג לכל צרכיך, והינך מרגיש שאתה חייב לקחת אחריות לפרנסתך ולתענוגיך לבד, אז מעכשיו הפרנסה יבא רק בזעת אפך ובעמל רב.

בסוף תלו את המן על העץ, אולי לרמז על תיקון מסוים של חטא העץ הדעת.

פרשת המן

ידוע שסגולה גדולה לפרנסה לאמר פרשת המן. למה נקרא שמו פרשת המן?

כתיב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא.

מה הנסיון הגדול? לקבל פרנסה מן השמיים בכל יום הוי נסיון? מסתבר שכן כשהוא רק 'דבר יום ביומו', זה אומר שאין לי שום מושג אם יקרא נס גם מחר, ואולי לא יקרא הנס וכולנו נמות מרעב? זה נסיון גדול לחיות באמונה שכמו היום, גם מחר יבוא הפרנסה.

אמר ר' אליעזר, מי שיש לו מה לאכול היום ושואל מה אכול מחר, הרי הוא מקטני אמנה, שנאמר "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ."

כי זה היה כל מהותו של המן. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר--וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ. להראות להם איך שפרנסתו של אדם קצוב לו בדיוק לפי צרכיו. וגם אם יתפוס הרבה, לא יהיה לו יותר ממה שקצוב לו. וגם אם חשב שלא תפס מספיק, אל לו לדאוג כי לא יחסר הממעיט גם.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר.

כי זה היה הניסיון 'הילך בתורתי אם לו', דבר יום ביומו. לחיות עם אמונה. כי זה מהותו של כל התורה כולה: בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה.

ולכן אנו רואים שבאמת לא כולם עמדו בניסיון, וניסו לשמור את המן עד בוקר

וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ, וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה.

ואולי לכן הוא נקרא פרשת המן, כי הוא תיקון של ' הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ'

ואכן, חז"ל אומרים לנו שלצדיקים, היה המן קרוב לבתיהם, ולרשעים היו צריכים מאמץ ללכת רחוק לאסוף אותו. כי האמונה שאפשר לסמוך על הקב"ה ב100% לפרנסה, זה היה תיקון לחטא אדם הראשון שלקח לעצמו כנגד רצון ה'.

וכשאדם הולך ועושה השתדלות לפרנסתו, קל מאוד לשכוח שהשתדלות הוא רק עונש של 'בזעת אפך תאכל לחם' אבל הוא אינו מביא את הפרנסה.

כתוב בספר דברים פרק ח: פן-תאכל, ושבעת; ובתים טובים תבנה, וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה-לך; וכול אשר-לך ירבה. ורם לבבך; ושכחת את-ה' אלוקיך, המוציאך מארץ מצריים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב, וצימאון, אשר אין-מים; המוציא לך מים, מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר, אשר לא-ידעון אבותיך: למען ענותך, ולמען נסותך--להיטיבך, באחריתך. ואמרת, בלבבך: כוחי ועוצם ידי, עשה לי את-החיל הזה. וזכרת, את-ה' אלוקיך--כי הוא הנותן לך כוח, לעשות חיל.

רואים מהפסוקים איך שכל עניינו של המן היה ניסיון (לשון נס להתנוסס) ולחדור לנו את האמונה שכל פרנסתינו--דבר יום ביומו--הוא קצוב לנו מה'. וגם כשנכנס לארץ ונחזור למסלול הטבע, גם אז לזכור שהוא הנותן לך כח לעשות חיל, והכל ממנו. ולכן צוה ה' לשמור מן המן בצנצנת לדורות. כי זכירה זו היא חיוני לכל יהודי בכל זמן. ועכשיו שאין לנו את הצנצנת, אמירת פרשת המן הוא במקום הצנצנת, סגולה לפרנסה, כי ע"י שזוכרים את המן, מתחזקים באמונה וממילא מתקנים את חטא העץ הדעת שגרם בכלל לכל עניין הצטרכות השתדלות! כי אם היה לאדם הראשון מספיק אמונה (כמו שהסברנו מקודם), לא היה צורך להשתדלות כלל.

וגם בימי הפורים, כשאכלו בני ישראל מסעודת אחשוירוש, כי אמרו שאם לא נלך זה יכול לגרום לפיקוח נפש, ולא שמעו אל דבר ה' ע"י מרדכי הצדיק, ועשו 'יותר מדי השתדלות' , זה גרם ל'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן'. הבחינה של 'המן מן התורה מניין' נתגדל ממילא ע"י חסרון האמונה וריבוי ההשתדלות כנגד רצון ה' בדיוק כמו אצל אדם הראשון שנהנה מאיסור, והם גם נהנו מסעודתו של אותו הרשע כנגד רצון ה'.

ולכן נקרא שמו פרשת המן, שע"י אמירתו אדם יכול לתקן ענין זה של 'המן העץ', ע"י התחזקות באמונה שכל פרנסתו מוכן לו מן השמיים, דבר יום ביומו.

ויבא עמלק

מיד אחרי פרשת המן כתוב...

וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר--קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן.

וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם.

עמלק הוא גימטריה 'ספק'. כשיש ספיקות בלב ישראל 'היש ה' בקרבינו אם אין' מיד – 'ויבא עמלק'.

ודוקא ברפידים, שרפו ידיהם מן התורה. שכל מהותו של התורה הוא אמונה – למען אנסנו הילך בתורתי אם לא.

רש"י מביא חז"ל: משל לאבא שמחזיק את בנו על כתיפו, ושואל הבן את העוברים ושבים, "איפה האבא שלי?". זרקו למטה ובא כלב ונשכו, הדא הוא דכתיב "ויבא עמלק".

ומה התיקון להספיקות? וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ--וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. ענין הגבהת הידים בתפילה הוא להראות שכל מה שיש לנו הוא מה' יתברך. הידים, שמסמלים קבלה, מורמים מעל ראשינו, מעל שכלינו, בלי הבנה—באמונה. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. רק ע"י אמונה מחלישים את עמלק.

ולמה ידיהם של משה היו כבדים? כי עד עכשיו, על כל צרה שקרא לישראל הגיע מיד נס גלוי מן השמיים, 10 מכות, קריעת ים סוף, וכו' אבל עכשיו התחיל בפעם הראשונה ענין של מלחמה בתוך הטבע. והאמונה שהקב"ה עובד בתוך הטבע בדיוק כמו מעל הטבע הוא יותר קשה עבור עם ישראל. ולכן בנה משה מזבח אחרי מלחמת עמלק ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יְהוָה נִסִּי ע"ש הניסיון של כלל ישראל. כי זה עיקר הנסיון של אמונה, לראות את ה' בתוך הטבע. ולכן וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב, דוקא לפי חרב, בטבע, ולא כמו ביציאת מצריים שהיו ניסים גלוים, הכל מעל הטבע.

כל מה שיהודים נחלשים באמונה, אז הקב"ה מסתיר עצמו יותר בתוך הטבע והנסיון נהיה יותר קשה, כמו שקרא אצל אדם הראשון, שעכשיו הנסיון של אמונה בתוך ה'זעת אפך' שעדיין הכל מה' הוא יותר קשה. אבל זה הוא גופה התיקון.

אסתר מן התורה מנין? ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא. כי לא שמעו אל מרדכי ונהנו מן הסעודה של אותו רשע כמו בחטא עץ הדעת, אז נהיה הסתר יותר חזק, בתוך הטבע. ולכן כל הנס של פורים היה דוקא להראות איך שהקב"ה פועל ישעות ועושה נפלאות בתוך הטבע. ולכן אין שם ה' מוזכר בכל המגילה. הכל היה בתוך ההסתרה.

אז כמו שהסברנו, התיקון לעמלק הוא אמונה שלימה, שהוא היפך הספיקות.

עמלק הוא לשון "עמל", לשון יגיע, כמו דכתיב "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים". כי הספיקות באמונה גורם לכבידות בעבודה.

פורים הוא היום הכי גבוה בשנה, כי התגלות אלוקות בתוך הטבע היא בחינת מלכות (כידוע שמילת הטבע הוא בגימ' אלוקים), בחינת רגליים - ועמדו רגליו על הר הזיתים, בחינת גמר התיקון. שרואים בחוש "דלית אתר פנוי מיניה".

במעמד הר סיני, כפה עליהם הר כגיגית, אבל בפורים קיימו וקבלו וכו' למה דוקא בפורים קיימו מה שקיבלו כבר, דהיינו שקבלו את התורה שבעל פה מאהבה?

נראה לומר שתורה שבכתב היה קל יחסית לקבל כשאמרו נעשה ונשמע, כי הרי שמעו אותו מפי הגבורה ממש. אבל הרבה יותר קשה לקבל דברי החכמים שבכל דור ודור, שנראה כאילו הם ממציאים תורה מתוך חכמתם לבד. אבל אחרי שראו בפורים בחוש איך שהקב"ה פועל מתוך הטבע ממש, ושמרדכי הצדיק פועל לשם שמים והקב"ה שלח את הישועה על ידו, אז הבינו שרצון ה' הוא שגם התורה יצא מאת חכמי כל דור ודור שבתוך גוף גשמי אפשר גם להגיע אמת ע"י ביטול רצון שמתעלים מעל הטבע, ולא רק מפי הגבורה.

ואולי ענין משלוח מנות ומתנות לאביונים גם קשור לכל זה. כי אחרי החטא של העץ הדעת, הסתיר הקב"ה את ההשגחה על הפרנסה והאוכל, ורק ע"י השתדלות של "בזעת אפיך" רואים את הפרנסה. וזה נראה לנו כאילו ח"ו "כוחי ועוצם ידי" משפיע, ולא הקב"ה. וזה הסתר גדול, כי אמונה שרק ה' משפיע קשה כשרואים "הטבע" כגורם בתוצאות. אבל בפורים, כשמשפיעים אוכל מוכן (דוקא מוכן, ולא אוכל שדורש עבודה) וגם כסף, דהיינו פרנסה, לעניים, אז המקבלים מרגישים את ההשגחה של יד ה' בלי הטרחה של בזעת אפיך. כי אין באפשרי לומר כוחי ועוצם ידי על מתנות שמקבלים. וזה הוא התגלות של השפעת טובו יתברך בעולם דוקא בתוך הטבע.