וירא ה' כי סר לראות

וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. ד וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ה וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.

עולם הגשמי הוא כמו סנה, עץ יבש במדבר… אבל בכל דבר גשמי יש אלקות שמחייה אותו.

'ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דרש את אלהים'. העבודה שלנו הוא לחפש את החיות והאש אלוקות שמחייה את הכל. וכל אחד צריך לומר לעצמו "אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה". כמו שאנו אומרים "מפליא לעשות" וחז"ל מסבירים שהפליאה הוא בזה שקושר דבר גשמי ברוחני, איך יש ניצוצות אלוקות בכל דבר גשמי, ולא יבערו הניצוצות את הגשמיות!

וכשבן אדם סר לראות, אז הקב"ה קורא לו… ואמר לו, אכן "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", זכית לראות שיש אלוקות בכל מקום - שאין מקום פנוי מיניה, אבל עכשיו, אל תקרב הלם, קודם כל של נעליך, דהיינו הגשמיות שבך. נעל הוא משל לגוף, כמו שנעל מחבר בין הגוף לארץ, גם הגוף מחבר בין הנשמה לגשמיות…

השגה זו שזכית לראות היא רק מניע לגרום לאדם לרצות קרבת אלוקים, אבל קרבת אלוקים באמת דורש קודם כל להוריד קצת גשמיות…