לבנת הספיר

ידוע שהקב"ה הוא למעלה מהזמן ומחוץ לזמן. ואפילו המעדנים היום גילו שהעבר וההווה והעתיד כולם נמצאים במציאות, ושווים באמיתיות מציאותם (ראה פה). זאת אומרת שכל הצער וגם כל התענוג שהיה ושעתיד להיות, נמצא תמיד בבריאה כולה כאמת אחד, בלתי נפרד מהבריאה כולה. כמו שאמרו חז"ל על הפסוק בבריאת העולם, "ורוח אלוקים מרחפת ע"פ המים" - "זו רוחו של משיח". (וגם הענין שהקב"ה כביכול התייעץ עם נשמות הצדיקים לפני שברא את העולם, והלא עוד לא היו צדיקים?).

השאלה הוא, אם הקב"ה הוא טוב ומטיב לגמרי, איך יתכן שיש במציאות הבריאה צער ויסורים שתמיד יהיו כאילו שזה קורא עכשיו? ואפילו כשהמשיח יבוא, הצער נשאר כחלק בלתי נפרד מהמציאות?

הפסוק אומר: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר.

והלא כתיב "כי לא יראני האדם וחי"? וגם, כתיב גופא לגבי מעמד הר סיני - "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה", אז מה כן ראו אז? ומה ענין "לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"? כמובן שיש דברים סתומים וגבוהים מאד מאד במילים אלו, אבל האם אפשר להבין את העניין גם בבחינת דרוש?

רש"י מסביר שהלבנה הוא רמז להלבנים שעשו במצריים: "זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים, משנגאלו".

לפי זה, אולי יש לומר שכל ההסתר של עולם הזה וכל התלאות שעוברים על עם ישראל מיום היותם לגוי עד גמר התיקון, הם מרומזים במילה "לבנת", והטוב שעתיד להיות בגמר התיקון הוא מרומז במילים "הספיר - וכעצם השמים לטוהר". והגילוי שראו היה קומה שלימה, מלמעלה ראש ועד "תחת רגליו" כמו דכתיב "ועמדו רגליו על הר הזיתים" בגמר התיקון. דהיינו שזכו לראות איך כל הצער של עולם הזה הוא כיהלום (שעובר הרבה עד שהוא מזוכך) - בלי שום ליכלוכית, כעצם השמים לטוהר. זאת אומרת, לא רק שהיה "שווה" כל הצער, אלא שהצער עצמו הוא זה שלעתיד לבוא יהיה הספיר, כדכתיב, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

וזה אולי הגילוי הכי גדול שבן אדם יכול להשיג, דהיינו שאלוקי ישראל הוא באמת טוב ומיטב לגמרי (ולא רק שבסוף יצא שהרע היה 20% והטוב יהיה 80%, אלא שהקב"ה הוא טוב ומיטב 100% ממש).

ובודאי לא ראו את עצמיות ה' שאי אפשר לראות כלל וכלל, אלא שראו את הקומה שלימה מבחינת "ומבשרי אחזה אלקי" שממנו מדבר הזוהר (למשל באידרא זותא), דהיינו ממצח הראש, דיקנא, זרועות, טבור, נצח והוד תרין שוקין, יסוד, וכו' עד בחינת רגליים. דהיינו שהשיגו כל הקומה של מעשי אלוקים מתחילת השיעבוד עד גמר התיקון, וראו שכל הצער שהיה ושיהיה, באמת נמצא תמיד, גם תחת רגליו דהיינו אחרי גמר התיקון, ואם כל זה, הלבינה עצמה הוא הספיר - יהלום של בהירות כעצם השמים לטוהר. טוהר לגמרי, דהיינו שהשיגו שלא היה שום צער ללא צורך, ושהצער עצמו הוא ספיר בהיר!