מוצאי שבת פרשת צו

אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה – אף אסתר סוף כל הנסים. (בבלי , יומא , דף כט,א). ושואלת הגמרא, והאיכא חנוכה, ומתרצת: ניתן לכתוב קאמרינן.

ונראה לומר - כמו שכותב הבית אהרן פרשת צו - וזה לשונו: "נראה עיקר הצטרכות הניסים שהקב"ה עושה בעולמו אינו אלא כשאין הדבר בשלמותו כענין שהיה במצרים כדכתיב ואת ערום ועריה. אבל כשהדעת מתרבה והכל יודעים שהקב"ה מנהיג את העולם ובכל דבר יש חיות הבורא ב"ה אין אנו צריכים לניסים כלל."

ולכן מעגל השנה מתחלת עם חג הפסח, שורש האמונה, אבל השנה נגמרת עם פורים, כי תכליס הכל הוא להגיע להכרה שלימה שהקב"ה נמצא בתוך הטבע - שזה בחינת פורים. ואולי זה פירוש "סוף כל הניסים", דהיינו שכבר אין אנו צריכים לניסים כלל אחרי פורים. ולכן אסתר אחרון לכתוב, כי תורה שבכתב הוא בגלוי מאת ה' בנבואה ממש, אבל תורה שבעל פה הוא בהסתרה בחינת מלכות - פה, ע"י הצדיקים ילודי אשה, בשר ודם. ובפורים כשראו איך הקב"ה פועל בתוך הטבע ע"י הצדיקים ומשדד כל המערכות ע"י מרדכי הצדיק להביא את הישועה, אז קיימו וקבלו, קיימו באהבה מה שקבלו כבר, בחינת תורה שבעל פה - ואז כלל ישראל היו מוכנים לבחינת תורה שבעל פה וכבר לא היה צורך להמשך תורה שבכתב ע"י נבואה, ולכן אסתר אחרון לכתוב. ושני עניינים אלו, אחרון שבניסים ואחרון לכתוב, עניין אחד הוא. (ולמד"א אסתר לא ניתנה לכתוב צ"ל כי הוא סבר דכיוון שסיפור הפורים גילה שהקב"ה פועל בתוך הטבע, לכן כבר אינו שייך לתורה שבכתב מאותו סיבה שדיברנו).

ולכן בחינת פורים לא ימוש מזרעו אפילו כשיבוא המשיח, כי אז ידעו כל עמי הארץ כי ה' הוא אלוקים דהיינו שה' הוא גם הטבע = אלוקים ממש.

ולכן אוכלים ושותים בפורים, כי הוא תיקון כל הקומה, מלמעלה - בחינת ראש - פסח (שמתחילים עם מצה, לחם של אמונה - שכל חמץ אסור בו), עד למטה, בחינת מלכות, רגליים, בתוך הסתרה, לדעת שחיות הבורא נמצא גם בתוך כל דבר טבע, ואז מעלים הדברים הנמוכים גם, כמו אכילה ושתיה שוער ודבש, גם להקב"ה, שהוא תכליס הכל שחפץ לעשות לו דירה בתחתונים.

והבית אהרן אומר שכמו שזוכים להרגיש בפורים, כך נזכה להרגיש בליל שימורים, וכך גם ביום הכיפורים… כי השנה הוא מעגל, וסופו נעוץ בתחילתו, וכל שנה מתחילת מאותו דרגא שזכינו להשיג בשנה שעברה. ולכן באותו דרגא שזכינו להשיג השגחת אלוקותו בפורים, משם מתחלת שוב עניין האמונה מבחינת קטנות המוחין, וחוזר חלילה (כי בכל ספירה ומדריגה יש כל הספירות ומדריגות, וראשו של זה הוא רגליים שלמעלה ממנו).

וישראל נמשלו ללבנה המתחדשת תמיד, ואין הפירוש שחוזרים שוב לאותו נקודה שהיינו, אלא הפירוש הוא שהאור מתוסף ומתרבת כל פעם לאט לאט, וכל מעגל שנה ואפילו כל חודש, מתחלת מאותו נקודה שהמעגל הקודמת נפסקה, עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה בגמר התיקון.

איתא בבית אהרן פרשת צו'

איתא במדרש ר' אחא בר' יודן משל למלך שהלך במדבר וכבדו אוהבו בכלכלה של תאנים וחבית של יין א"ל זהו כבודי? א"ל זהו בדרך לפי שעה, בביתך כו' כך אמר הקב"ה כו' אבל כשתטיב ברצונך את ציון כו' אז תחפוץ זבחי צדק וכו' אז יעלו על מזבחך פרים: עכ"ל המדרש

ואומר הבית אהרן שמדבר מימות המשיח ואז לא יוצרך המתקת הדינים וכבר יהיו נמתקים כל הפ"ר דינים, ולא יוצרך לשום בירורים לכך אז תחפוץ זבחי צדק בלי שום תיקון כלל.

ויש לשאול מה פירוש זבחי צדק?

ונראה לומר:

סדר הפסוקים כך הוא:

כִּי לֹא-תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה: לֵב-נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת-צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם. אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי-צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל, אָז יַעֲלוּ עַל-מִזְבַּחֲךָ פָרִים.

למה ביקש הקב"ה קרבנות? הלא לו כל חיתו יער. אלא עיקר עניין הקרבן הוא הרוח נשברה של בעל הקרבן שמכפרת על החטא. אבל בגמר התיקון, הכלים שלנו יהיו מתוקנים לקבל כל אור הגנוז ע"י קבלה ע"מ להשפיעה נחת רוח למלך הגדול, וכיון שהקבלה אז יהיה תמיד ע"י רצון להשפיעה נקראת הקבלה עצמו "זבחי צדק". וזה הפירוש: כשתטיב ברצונך - דהיינו בגמר התיקון כשתוכל להיטיב לבריאותך כרצונך בלי קטרוג בחינת הדין (שבא מחמת כלים שאינם מתוקנים), אז תחפוץ זבחי צדק - זאת אומרת שיטיב לנו את האור הגנוז ע"י זבחי צדק שעיקר הקבלה שלנו יהיה ע"מ לתת לך נחת רוח, ויעלו על מזבחך פרים - בחינת פ"ר דינים יהיו מתוקנים והרצון להשפיע יהיה לך לקרבן רצון. וזה הוא עיקר רצונו, ולא כמו עכשיו "בדרך", שעיקר בחינת הקרבן הוא הלב נשבר על החטא - "כלכלה של תאנים ויין" כמו שאומר הבית אהרן שמרמזת על החטא והתיקון של עץ הדעת.

קשים הרהורי עבירה מעבירה - לכאורה יש ראיה שאינו כפשוטו, כי במדרש תנחומה איתא:

כך שנו רבותינו, הייתה עולה כולה קדושה מפני שלא היתה באה על עונות… אלא על הרהור הלב היא באה. שנאמר והעלה על רוחכם וגו' .

רואים שעבירה קשה מהרהור!

ונראה לומר שבשעה שאדם חוטא, מחשבת החטא היא קשה מהחטא עצמו שעושה, כי המחשבה פוגמת יותר בנפש מעצם המעשה.

ובבית אהרן איתא פירוש על הפסוק: "זאת תורת העולה", היינו עובדה ומילולא ורעותא דליבא, כי עשיה נקרא "זאת", ו"תורת" הוא הלימוד, היינו הדיבורים שאנו מדברים, "העולה" - היינו לדבק הכל אל המחשבה הטהורה. כידוע שעולה באה על המחשבה. והעיקר היא העולה שיעלו כל הדברים ע"י מחשבתו הפנימית והטהורה להקב"ה… עכ"ל

רואים שכמו בחטא פגם המחשבה הוא קשה מהמעשה עצמו, גם כן במצוה, המחשבה הוא העיקר התיקון. אבל מחשבה בלי מעשה היא כרוח בלי גוף, וגם מחשבת חטא בלי מעשה אינו יכול להיות קשה כמעשה החטא, אלא כמו שדיברנו, המחשבה היא עיקר הפגם של מעשה החטא.

(אחר שכתבתי הנ"ל עיינתי ביומא דף כט' א' לראות לשון הגמרא על אסתר אחרון שבניסים, ובראש הדף מופיע המילים "קשין הרהורי עבירה מעבירה" - פלא פלאים! וכן כתיב: "הרהורי עבירה קשו מעבירה וסימניך ריחא דבישרא" - וידוע שעניין הריח הוא חוש הכי רוחני שבגוף, (שנאמר והריחו ביראת אלוקים), ואולי זה העניין שכתבנו לעייל שמחשבת החטא פוגמת הכי עמוק בנשמה כמו שריח בשר מגרה יותר מאכילת הבשר עצמו, כי הוא מעורר את המחשבה).