מאימתי - לשון אימא - מתוך יראת ה', כי ראשית חכמה (דהיינו התחלת תורה שבעל פה) הוא יראת ה'.

קורין את שמע - במסירת נפש

בערבית - באמונה - ואמונתך בלילות, במחשכים הושיבני ה' זו תלמוד בבלי, כי תורה שבעל פה הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע (זוהר), כי הוא בירורים להוציא את האור מתוך החושך, כשר מפסול, טהר מטמא, מותר מאסור… ולכן מתחילין ש"ס בערבית ולא בשחרית, כמו דכ' ויהי ערב ויהי בוקר, כי הערב תמיד לפני הבוקר, וה"נעשה" חייב להיות לפני ה"נשמע"...

ואלו הן שלושה דברים שצריכים כדי להתחיל תורה שבעל פה: (1) יראת ה', דהיינו מעשה בלי הבנה. (2) מסירת נפש - כנגד הרצון, (3) ואמונה, שהוא בעצם אותו בחינה של יראת ה' ומסירת נפש, כי הוא הגורם להם. כדכ' כל מצוותיך אמונה, וכמו שאמרו חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה.

משעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומתן - אלו שלומדים תורה שבעל פה הם בבחינת כהנים לה' שאוכלים תרומת ה', כי הש"ס כלולה מכל הוויות העולם הזה ממש, וע"י שמחפשים את הרצון ה' בכל עניין גשמי זהו בחינת תרומה, שמרימים את כל העולם החשוך להקב"ה. וכמו שאמר אברהם בשעה שקיבל את הכהונה ממלכי צדק מלך שלם: הרימותי ידי אל ה' קונה שמים וארץ. וע"י שהכוהנים אוכלים את התרומה הם מרימים את הגשמיות לבחינה רוחני, בין ע"י אכילתם גופא, ובין ע"י זה שהישראל הכשיר את האוכל בזה שהרים ממנו תרומה לה'.

עד מתי נצטרך לעבוד בבחינת אמונה ויגיעה בתוך ה"מחשכים"?

עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר. הנסתרות לה' אלוקינו, ואפילו עד האשמורה הראשונה שהוא באמצע החושך, שומר מה מליל, ואמונתך בלילות דווקא. וזהו שיטת רבי א-לי עזר. כי רק ע"י תפילה וסייתא דשמייא שה' יהיה עוזר לי לעבוד תמיד רק בדרך הזה של יגיעה ואמונה בתוך הלילה, נוכל להחזיק מעמד.

וחכמים אומרים עד חצות. בחינת פרוסה, דהיינו כדי לקבל פרס (כמו שאומר הבית אהרן), וכמו שמרימים פרוסת תרומה לה' ובזה מתירים את האוכל לאכילה. ובכן, לדעת החכמים מותר להשתוקק לחסדים כדי להרחיק את אדם מן העבירה, ובעינן חצי לכם, שהוא בחינת חצות. ומחצות ואילך מתחיל החסדים להתנוצץ, ואע"פ שעדיין חשוך מאוד, אנו נזכרים בבוקר הממשמשת ובאה… כי סוף הכבוד לבוא ואחרי הנעשה מגיע הנשמע. וחכם עיניו בראשו ויודע שאע"פ שחשוך עכשיו, היום כבר בדרך. ולכן זהו שיטת החכמים.

רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכדאי גם ללמוד תורה מתוך בקיעת השחר, כדי לקבל שכר, ואז... יבקע כשחר אורך. וזהו בחינת גמל-לי-אל, כי הגמול של הקב"ה בטוחה לבוא אלי.

ובעצם החכמים מסכימים לרבן גמליאל, אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה צריכים להרגיל את הגוף לעבוד גם בתוך הלילה, אפילו שהשחר עדיין רחוק...

ומצאינו בדף ט. שרשב"י סובר שיטה רביעית, שאפשר להגיד קריאת שמע של ערבית אפילו עד הנץ החמה. ומעשה היה… ואמר להם, כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. וידוע שמשתמשים בפתגם זו הרבה בל"ג בעומר או בזמנים של תפילה במירון, ובעצם מה הקשר לדין זו? ויש לומר לפי הנ"ל שרב שמעון חידש דבר נפלא. וכמו שאומר הבית אהרן, כשם שהקב"ה לכל כך רבי שמעון לכל, כי הוא גילה את האור בתוך כל יהודי באשר הוא, כמו שמצאינו שאחרי שיצא מהמערה צוה לו הבת-קול לחזור, ואחרי 12 חודש יצאו שוב וכל מקום שרבי אלעזר היה שורף רבי שמעון היה מרפא, כי הוא הצליח למצוא את הטוב בכל יהודי ובכל מצב. ולכן רבי שמעון סובר שאפילו קריאת שמע של לילה, שהוא עניין קבלת עול מלכות שמים בתוך החושך, זה גם נקרא בעת שכבר מתחיל היום להאיר כל עוד שהשמש עוד לא יצא ממש על הארץ, ובזה הוא מיקל עלינו את הקטרוגים, ולכן כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, דהיינו אפילו אם יהודי לא יכול לקבל הדין באהבה ובאמונה בתוך החושך של הצער רבי שמעון אומר להקב"ה - אפשר להמתיק לו את הדינין ולהראות לו את האור ואז הוא יקבל על עצמו עול מלכות שמים. וכל עוד שלא הגיע הישועה לגמרי, עליך הקב"ה לקבל את עבודתו כקריאת שמע של ערבית כאילו שהיה לילה ממש. וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.