ואחרי הנ"ל חשבתי

נראה לומר שסוג א' של אמונה הוא כנגד נפש, סוג ב' שהוא במחשבה הוא כנגד רוח, סוג ג' שהוא למעלה מן הדעת כנגד נשמה, וסוג ד' כנגד חיה. ויחידה עין לא ראתה אלוקים זולתך.

וכן נראה לומר בכל המצוות, שעשיה גרידא - אפילו בלי כוונה, או אמירת המילים של התפילה ותורה לבד, נחשבת לעשיית המצוה מבחינת נפש, דהיינו בעולם העשיה. וזה כבר דבר גדול מאוד. ואם הוא מכוון במצוה שהוא עושה כי ה' צוה, או שמכוון בפירוש המילים בת"ת ובתפילה, נחשב לעשיית המצווה מבחינת רוח - דהיינו שהמצוה משפיעה בבחינת רוח שלו, ועולה עד לעולם היצירה. ואם עושה בדחילו ורחימו, אז המצוה נתעלית לעולם הבריאה, לבחינת נשמה, ולכן כתוב בזוהר שדחילו ורחימו היינו שני גדפין, כי הם מפריחים את המצוות למעלה להשפיעה בבחינת נשמה שלו - וזה מגביל לדרגת אמונה למעלה מן הדעת כמו שאמרנו לעיל. וכל זה הוא עדיין בבחינת תרי"ג עיתין. אבל אם זוכה להשיג אור המצוה ממש, מבחינת תרי"ג פיקודין, זהו בחינת חיה, עולם האצילות, אורו של ימות המשיח. וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעתיד לבוא עין לא ראתה וכו' וזהו בחינת יחידה, שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.

ואולי זה מרומז במילים - וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ. שלושה ירחים כנגד נפש, רוח ונשמה, אבל בבחינת חיה כבר לא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וזוכים להאור הגנוז.

ונראה שאפשר למצוא ד' דרגות אלו בכל ענין של עבודה. כמו ביציאת מצריים שיש ד' בחינות

וְהוֹצֵאתִי - מבחינת נפש, דהיינו יציאה פיזית

וְהִצַּלְתִּי - מבחינת רוח, דהיינו מחשבה, כידוע שהדעת היה בגלות במצרים. וכשיצאו ראו אותות ומופתים והבינו מבחינת דעת שאין עוד מלבדו, ויצאו מהשעיבוד לפרעה מבחינת מחשבה.

וְגָאַלְתִּי - מבחינת נשמה - דהיינו אפילו בלי הבנה, יהודי יוצא ממצרים מבחינת לך תך אחרי במדבר בארץ לא זרוע, למעלה מן הדעת

וְלָקַחְתִּי - מבחינת נשמה, זוכה להידבק בהקב"ה ולחזות בנועם ה'