מצ"ש בא

ברכות כח.

תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס שהיה ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי … ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה.

נראה לומר שבעולם העשייה המעשה הוא העיקר, ולא הכוונה. כי הכוונה מתקן עולם היצירה, ודחילו ורחימו עולים עד לעולם הבריאה, וכו' אבל תורה שבע"פ הוא בחינת עולם העשייה, ולכן עצם המעשה של לימוד התורה אפילו כשאין תוכו כברו (מבחינת הכוונות שבלב) הוא קיום בחינת תורה שבעל פה. ולכן זכו לגילוי עצום של תורה שבע"פ באותו יום דוקא, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה.