אשרי מי שעמלו בתורה

למה לא אומרים אשרי מי שעמל בתורה, למה עמלו?

אמרו חז"ל שכל מי שמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ. כי אדם לעמל יולד, ובודאי יהיה לכל אחד ואחד עמל בין כל וכל, אבל, אשרי מי שעמלו - דהיינו העמל ששייך לו - הוא בתורה ולא בדברים בטלים.

לבקר בהיכלו

אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו.

למה רק לבקר בהיכלו ולא לגור או לשכון בהיכלו, כמו שאמר: ה' מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו וכו'

ואולי יש לומר שמרוב ענוותנותו דוד המלך לא ראה את עצמו כדאי לשכון בבית ה' אלא רק לשבת ולבקר כמו אורח, וכמו שאמר דוד בתהילים לט' "גר אנכי עמך (תושב ככל אבותי)".

אח"ת שאלתי

למה ביקש דוד תענוג של לחזות בנועם ה' ולא ביקש רק לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס?

ואולי יש לומר שבודאי מטרת הבריאה היא חסד, שנא' עולם חסד יבנה, דהיינו להיטיב לנבראיו, כי זהו רצון ה'. רק הנברא צריך הכנה רבה לקבל ע"מ להשפיעה נחת רוח לה'. ולכן ביקש דוד "אחת" שאלתי מאת ה'. אני מבקש בחינת "אחת", שרצוני יהיה אחת לגמרי עם רצונו, וממילא אוכל לחזות בנועם ה' ולקבל כל הטוב הצפון לצדיקים בלי בושה, כי זהו רצונו יתברך!

ואולי לכן כתיב "אותה אבקש", ולא רק אחת שאלתי מאת ה' - שבתי וכו' כי באמת ה"אחת" הוא זה ש"אותה אבקש". וה"שבתי בבית ה" הוא ממילא…

וצריך האדם לייחד את העבודה שלו לבחינה "אחת" מכל שלושה הבחינות: עולם שנה ונפש. (והבית אהרן מביא על הפסוק והר סיני עש"ן כולו - עש"ן אותיות עולם שנה נפש).

א) מבחינת נפש - "אני": לזכור תמיד שאין אף אחד אחר בעולם חוץ ממני והקב"ה. ולא חשוב כלל וכלל כמה שאני מרגיש גרוע מאחרים או כמה שאני מרגיש יותר טוב מאחרים, או מה שאחרים חושבים עלי. כי יש רק אני וה' בעולם, וכל שאר האנשים הם כמו אנשים בחלום, כאילו כביכול הקב"ה שם אותי בתוך משחק מחשב וכל האנשים מסביב הם רק חלק מהמשחק.

ח) מבחינת עולם - בלתי לה' לבדו. "חיים": כי בעולם יש בחינת עץ החיים ובחינת עץ הדעת טוב ורע. והלב משתנה כל הזמן, רצוא ושוב, וממש בשניה אחת יכול להיות לאדם עלייה וירידה, וזה מאוד מייאש את הבן אדם בחשבו שאין לו תקווה, כי אינו יכול ליחד מחשבותיו עליו יתברך, וכל פעם שחושב על הקב"ה מיד נכנס שוב הרצון שלו ומבלבלו. ולכן חשוב תמיד לזכור כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי (ישעיהו נז טז). וכל המלחמה הזו היא רק בגלל שאדם הראשון התדבק בעץ הדעת טוב ורע, אבל בגמר התיקון נהיה כולנו מודבקים בעץ החיים. וכמו שכתוב בזוהר (חלק א' דף רכא):

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים (בראשית ג ו), תא חזי, דהא בני נשא לא מסתכלין, ולא ידעין ולא משגיחין, בשעתא דברא קב"ה לאדם, ואוקיר ליה ביקירו עלאה, בעא מניה לאתדבקא ביה, בגין דישתכח יחידאי ובלבא יחידאי, ובאתר דדבקותא יחידאי דלא אשתני ולא מתהפך לעלמין, בההוא קשורא יחודא, דכלא ביה אתקשר, הה"ד (בראשית ב ט) ועץ החיים בתוך הגן. לבתר סטו מארחא דמהימנותא, ושבקו אילנא יחידאי עלאה מכל אילנין, ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא, ומטב לביש ומביש לטב, ונחתי מעילא לתתא, ואתדבקו לתתא בשנויין סגיאין, ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין, הה"ד (קהלת ז כט) אשר עשה האלהי"ם את האדם ישר וגו' ודאי, כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש, זמנין לטב זמנין לביש, זמנין לרחמי זמנין לדינא, בהאי מלה דאתדבקו בה, ודאי (שם) בקשו חשבונות רבים, ואתדבקו בהו. … וכדין אשתני אדם לכמה גוונין, זמנין דינא זמנין רחמי, זמנין מותא זמנין חיי, ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו, בגין דההוא אתר גרים ליה. ועל דא אקרי חרב המתהפכת, המתהפכת, מסטרא דא לסטרא דא, מטב לביש מרחמי לדינא משלם לקרבא, מתהפכת היא בכלא טב ורע, דכתיב (בראשית ב ט) ועץ הדעת טוב ורע… תא חזי, לעלמא דאתי כתיב (ישעיה סה כב) כי כימי העץ ימי עמי, כימי העץ ההוא דאשתמודעא, ביה זמנא כתיב (שם כה ח) בלע המות לנצח ומחה יהו"ה אלהי"ם דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ וגו': ע"כ

ת) מבחינת שנה (זמן) "תשובה": ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כידוע מה שאמרו חז"ל שאין עתה אלא לשון תשובה. כי בבחינת זמן חייבים לדעת שיש רק "עתה", רק הרגע הזה. ולא חשוב כלל מה שהיה לפני ומה שיהיה אחרי.

וע"י שהאדם מייחד עבודתו בשלושה בחינות אלו שהם עולם שנה נפש, אח"ת שאלתי מאת ה', וזוכר (1) שיש רק "אני", (2) שיש רק הקב"ה, ולעתיד לבוא יהיה רק עץ ה"חיים" ולכן אינו מייאש מהרצון שלו שמבלבלו (3) תשובה - שיש רק "עכשיו"... זהו מה שנקרא אח"ת שאלתי, ואז זוכים ל"שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' וכו'". אמן

----

ואולי אלו שלושה ייחודים של עש"ן בעבודה מרומזות בפרקי אבות:

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? יש רק אני.

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? אם אני לעצמי ולא בלתי לה' לבדו, מה שווה עבודתי? (אלא צריכים להיות "מה אני" בבחינת "מה").

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי? כי יש רק עכשיו.

----

ואולי אלו שלושה ייחודים גם מרומזות בפסוק: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל - יש רק עתה

מָה ה' אֱלֹהֶיךָ - יש רק ה' אלוקיך (ואם אתה מרגיש את עצמך צריך להפוך דעתו לבחינת "מה")

שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ - רק ממך, ולא מאף אחד אחר (אע"פ ש"ישראל" הוא בדרך כלל לשון רבים).

מה מוטל עלינו?

הבית אהרן מקרלין אמר: "כל מה שעושה יותר יודע יותר שלא עשה". וא"כ, מה באמת מוטל עלינו לעשות?

ואולי יש לומר כך: כתיב כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, דהיינו שעלינו מוטל ג' דברים: (א) בפיך - דהיינו לבקש (ב) בלבבך - לרצות (ג) לעשותו, בחינת מעשה. ומה הפירוש "מעשה" אם בעצם הקב"ה עושה הכל? ונראה לפרש כמו שהסברנו פעם על עניין "קשה עורף" דהיינו שודאי באמת כל מה שנדמה בעינינו שאנו עושים ה' בעצם הוא העושה, אלא שעלינו רק להניח להקב"ה לעבוד איתנו ולעשות כל שביכולתינו ולא לעכב על ידו בשאלות של "מה יהיה לי מזה?". ולכן "לעשותו" פירוש לעשות את המצווה בלי לעכב על ידו, ואז מיד ליחס אותו להקב"ה ולהאמין שלא עשיתי כלום, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.

ובכן, מי שחושב שהוא עובד את ה' ע"י היגיעה שלו ובהבנת עצמו, אז קשה לו לעשות דברים שנראים לו מעל טבעו ומעל הבנתו, למשל ללמוד ביותר התמדה, או למעט בשינה ובתענוגי עולם הזה וכדו' כי הוא מדמה בעיניו שזהו מעל היכולות שלו. אבל ברגע שאדם מכיר שהוא בכל אופן אינו עושה כלום כנ"ל, אז אפשר לו לבקש מהקב"ה שיתן לו את הזכות לעבוד אותו אפילו בדברים שנראים לו מעל מדרגתו וכוחותיו. וגם אין לו פחד להתחיל לעשות דברים כאלו שנראים לו מעל כוחותיו, כי יודע שאפילו מה שהוא עושה עכשיו אינו אלא בחמלת ה' עליו.

ותדע אחי, שמי שבאמת מאמין בזה, שכל מה שעושה יותר יודע יותר שלא עשה, והוא מבקש תמיד מה' כח לעשות יותר כדי להתקרב עליו יתברך ביותר, למצא חן בעיניו ולתת לו נחת רוח, אז בודאי שהוא יראה ניסים ונפלאות שהקב"ה יעשה איתו, והקב"ה יתן לו כוחות חדשים לעבוד אותו בדרכים שלא היה מאמין פעם שיהיה לו את הכוחות לעשות.

וכמובן, זה רק מי שמבקש את הכח לתת יותר יגיעה ויותר פרישות וכדו' ולא שמבקש מדרגות או השגות בבחינת "אור". כי זה לא ענייננו. כי עלינו מוטל רק לעשות את הכלי, שהוא בחינת מעשה, ואם חפץ בנו ה' אז הוא יתן לנו את מאור פניו.

ואולי זהו פי' הפסוק "גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ" - בפיך, "וּבְטַח עָלָיו" - בלבבך, ואז - "וְהוּא יַעֲשֶׂה" - דהיינו "לעשותו" שבעצם הוא עושה ולא אנחנו.