וצדקתם לבני בנים
תהילים: "וצדקתם לבני בנים"... חז"ל: "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". א"כ מה היא בחינת "בני בנים"? ואולי יש לומר כשעוזרים לאחד, ואז הוא הולך ועוזר לשני, זכותם של שניהם מיוחסות לראשון. וזהו בחינת "וצדקתם לבני בנים".
איך משיגים ענווה אמיתית?
חז"ל אומרים שמשבעין את הנשמה לפני ירידתו לעולם שאפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה תהיה בעיניך כרשע. ואיך אפשר לאדם שיהיה לו כזה ענווה שאפילו עם כולם אומרים שאתה צדיק?
ובהקדמה לתע"ס מסביר בעל הסולם שכל זמן שאין לאדם פקיחת עיניים להשיג שכר ועונש בצורה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, דהיינו כמו שאחד לא יכניס את ידו לאש ג"כ הוא לא יעשה עבירות, וכמו שמי שהולך להרוויח מיליון דולר לא יתרשל, כן יהיה אצלו בעשיית המצוות, עד אז תהיה "בעיניך" כרשע, כי אתה יודע בבירור שלפי מראות "עיניך" אתה עדיין רשע, כי עוד לא הגעת אפילו לתשובה מיראה.
א"כ יוצא שענווה הוא לא דבר כל כך קשה להרגיש. כי איך יוכל אדם להתגאות אם הוא יודע בעצמו שהוא עדיין רשע? וזה דומה להסיפור עם ר' חייקל מאמדורה, שהמגיד שלח אליו ושאלו אותו "אם אתה לומד תורה לשמה, איפה הדברים הרבה?"… דהיינו ש"מגלין לו רזי תורה וכו"? ואז הבין והשיג רב חייקל בבירור שעוד לא הגיע לתורה לשמה, והלך מיד אצל המגיד ללמוד ממנו.
אבל השאלה, איך מקבלים ענווה כשבאמת משיגים דברים גדולים כמשה רבינו ע"ה? ואולי יש ללמוד מהגמרא בשבת דף פט'
אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב"ה - בא שטן ואמר לפניו: "רבונו של עולם! תורה היכן היא?
אמר לו: נתתיה לארץ;
חזר ואמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה
אמר לו: לך אצל בן עמרם.
הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקב"ה - היכן היא?
אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה?
אמר ליה הקב"ה למשה: משה, בדאי אתה.
אמר לפניו: רבונו של עולם! חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי?
אמר לו הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך – תקָרֵא על שמך, שנאמר (מלאכי ג ב) זכרו תורת משה עבדי:
אמפטיה
אם כל אחד ואחד הוא עולם מלא, וכמאמר חז"ל בשבילי נברא העולם, אז למה אני בדיוק כמו כולם? אני רואה כמוהם, טועם כמוהם, יש לי אותו רצונות כמו כולם, אותו תאוות, אותו צרכים, אותו דאגות, וכו' ולא נראה לנו שכל אחד הוא ממש עולם משלו, כי א"כ היה להקב"ה לברוא כל אחד ואחד עם חושים אחרים ומציאות אחרת, וכו'
ויש לומר שבודאי הקב"ה היה יכול לעשות כן שלכל אחד יהיה מציאות אחרת לגמרי, ממש עולם של עצמו, וגם לא היה צריך בכלל להיבראות יותר מבן אדם אחד בעולם, אלא שכל תכלית הבריאה הוא שנלמד איך לצאת מהרצון לקבל ולהשפיע לזולת, כי רק ע"י זה אפשר ללמוד איך להשפיע להקב"ה נחת רוח. ולכן, רק ע"י זה שיש לי בדיוק אותו הרגשות ואותו צרכים, ואני מתמודד בדיוק עם מה שהשני מתמודד, ע"י זה יש לי אמפטיה להבין את הזולת ואת היכולת לעזור לו. כי אם לא היו לי בדיוק אותו ראיה ואותו חושים ואותו צרכים, לא הייתי יכול להבין כלל מה הוא צריך בכדי שאוכל לעזור לו.
אשלג
משנה שבת: המוציא… מי רגלים, נתר, ובורית, קמוליא, ואשלג - כדי לכבס בגד קטן פי סבכה; רבי יהודה אומר: כדי להעביר את הכתם.
גמרא דף צ': אשלג - אמר שמואל: שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי: 'שונאנה' שמיה, ומשתכח בנוקבא דמרגניתא, ומפקי ליה ברמצא דפרזלא [מכשיר מחודד עשוי ברזל].
ור' יהודה לייב הלוי אשלג כותב בהקדמה לתע"ס (אות עו'):
אמנם כן צללנו לתוך מים אדירים ולכל הפחות יש לנו להעלות מכאן מרגלית יקרה. ונבאר ע"כ מאמר חז"ל:
כי הוו מפטרי רבנן מבי ר' אמי ואמרי לה מבי ר' חנינא אמרי ליה הכי עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא ותקותך לדור דורים לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות עפעפיך יישירו נגדך עיניך יאירו במאור תורה ופניך יזהירו כזוהר הרקיע שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה מישרים ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין
ויש כאן להבין, למה לא אמרו עולמך תקבל בחייך, אלא רק תראה, וכו'
ואולי הרב נקרא אשלג ע"ש שתורתו מנקה את הנשמה, ומוציאין את החומר מתוך מרגלית מתוך עומק ים החכמה, ורק ע"י רמצא דפרזלא, דהיינו שלא בניקל.
ודווקא פה במאמר הזה הוא משתמש בלשון זה כי זה מסמל כל מהותו, שהוא רצה לעזור להביא את האדם לבחינת עולמך תראה בחייך.