איך זוכים לשמחה של מצווה?

כל מחשבה בשעת עבודת ה' של "האם זה שווה לי?" הוא פסול ומסוכן. למה? כי ממה נפשך, אם הוא מרגיש שמחה בעבודתו ואומר לעצמו "כמה טוב אני מרגיש להיות עבד לה'" אז קודם כל הוא יכול ליפול בקלות ליוהרה, וגם הוא מסוכן ליפול אח"כ בעבודתו ברגע שאינו מרגיש טעם ושמחה. לכן אין לאדם להגיד לעצמו - תראה איזה כדאי הוא לעבוד את ה' - תראה איזה מתיקות יש! אלא אם מרגיש מתיקות רק יתן הודאה על חלקו וישבח את ה'. וכן להפיך, בודאי אין זה טוב לשאול את עצמו "האם שווה לי בכלל כל העבודה הזאת, מה יש לי מזה?" כי אז הוא בסכנה גדולה ליפול ולהפסיק לעבוד, כי הוא עושה שעבודתו תלויה בהרגשתו, ואנו יודעים ש"נעשה" הוא קודם ל"נשמע" ועלינו רק לעשות תמיד באמונה.

ולכן חייב האדם לעבוד תמיד, בין שמרגיש מתיקות או שמרגיש מרירות, ולא לחשוב כלל האם כן שווה לי או לא שווה לי, האם אני מרגיש עכשיו שמחה או לא? כי מחשבות אלו הם מסוכנים כנ"ל. אלא יעבוד את ה' כמו עבד של מלך שאינו חושב מחשבות כאלו כלל, כי מה זה יעזור לו לחשוב? הוא יודע שהוא חייב לעבוד את המלך, ואם הוא יזכה להרגיש את הזכות הגדול שיש לו, מה טוב, אבל אם לא, אין זה משנה כלל - כי הוא לא רוצה למות!

ויש לשאול א"כ, אם אין האדם חושב כלל, האם אין זה מצוות אנשים מלומדה? ויש לומר שרק מי שעושה בלי לחשוב כי כך הוא גדל וכך הוא התרגל, זה נקרא מצות אנשים מלומדה. אבל אם מגיעים לו מחשבות של "לא כדאי לי" והוא דוחה אותם, או מחשבות של הרגשת מתיקות והוא דוחה אותם מצד עצמו כדי שלא יפול כנ"ל, הרי זה בודאי נחשב לעבודת ה' אמיתי.

וכשאדם נוהג כן ואינו חושב אם כדאי לו או לא, בין לטוב ובין לרע, אז הקב"ה נותן לו שמחה של מצוה. למה? כי אי אפשר לעבוד בלי חומר דלק. ואם האדם תמיד זורק את החומר דלק של עצמו, אז אין להקב"ה ברירה כביכול אלא לתת לו חומר דלק משל עצמו יתברך. ואז זוכה האדם להרגיש שמחה של מצווה אמתי. ואולי על זה התפלל דוד המלך ע"ה ואמר "שמח נפש עבדך כי אליך אדני נפשי אשא". אני זורק את עצמי אליך במסירות נפש ולבי חלל בקרבי, אז איך אוכל לעבוד אותך אם זרקתי כל החומר דלק שלי? לכן, שמח נפש עבדיך כדי שאוכל לעבוד אותך!