מדעתו ושלא מדעתו

חז"ל אומרים שהקב"ה פורע מהאדם מדעתו ושלא מדעתו. נראה לי פירוש אחד של "מדעתו" הוא שרוב הצער ומכאובים של אדם הם בדעת, אין לך עני אלא בדעת. כי יכול להיות לבן אדם כל הטוב שבעולם אבל הוא מרגיש בדעתו עצוב או שאין לו שלום בחייו, או יש לו עצבים, חוסר אמון בעצמו או באחרים, וכו' וכו' ודברים אלו הם לפעמים יותר גרוע ממי שיש לו צרות אבל יש לו שלווה פנימית, ושמחה ובטחון וכו'. ו"שלא מדעתו" מדבר על יסורים של ממש כמו חלאים רעים ועניות וכו' ר"ל.

מי גילה רז זה לבני

כשאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה - מי גילה רז זה לבני. ובאמת, מי גילה להם רז זה? ונראה לומר שבחינת מי גילה רז זה להם. שכשאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, ובסוף למען שיתי אותותי אלה בקרבו כמו שאומר הבית אהרן שהכניס הקב"ה את האותיות "אלה" לתוך ה"מי" של פרעה ונהיה "אל-הים". דהיינו שפרעה לא רצה לשמוע לדבר ה' עד שהבין קודם, ולכן אמר "מי ה'" – אבל בסוף ראה שלא שווה לשאול מי ה', כי רק סובלים מזה מכאוכים עד שאין לך ברירה – מבחינת אלוקים, דהיינו הטבע של העולם מכריע אתנו לעשות רצונו, לקבל עול מלכות שמים או לקבל עול "מלכות" שמכלה את הרשעים. ולכן ה"מי" של פרעה גילה לישראל את הסוד של נעשה ונשמע, כי הם ראו שאין שאלות של מה ומי עוזרים לנו, אלא שחייבים לעשות בלי להבין.

מציאות האדם

לכמה זמן יש לכל אחד "מציאות" בעולם? נראה לי שאין לנו מציאות בעולם אלא בההווה ממש, שהוא כהרף עין. כי העבר כבר לא שייך לנו, וזה כאילו שכל מה שעברתי ועשיתי בחיים נעשה ע"י משהו אחר, זה כבר מציאות של העבר. וכל מה שבעתיד בודאי אינו שייך לי. אז אין לי מציאות כלל אלא בההווה ממש, כאילו שרק עכשיו נולדתי. וזה מחשבה נפלא, בפרט בעבודת ה'. כי כל רגע ורגע יש לי מציאות חדש ואפשרות חדשה לעשות רצון ה' בלי שום קשר למה שעשיתי אפילו לפני דקה, כי זה היה כאילו מישהו אחר עשה אותו.

הסוד של הודאה

מה הסוד של הודאה? למה הוא כל כך חשוב ביהדות, ולמה מלכות בית דוד מיוסד על יסוד זו? ולמה המלכים והשרפים משבחים לה' תמיד? בשביל מה צריך ה' את השבחים שלנו?

ויש לומר שכל מטרת הבריאה היא לקבל ע"מ להשפיעה, שזהו שלמות קבלת אורו יתברך כרצונו הטוב להיטיב לנבראיו. ובמה מתבטא עניין ההשפעה? או ע"י יגיעה ואמונה, שזה בחינה נמוכה של מלכות, או ע"י שבח. שנאמר על הצדיקים לעתיד לבוא "ואכלתם אכול ושובע והללתם את שם ה' אלוקך אשר עשה עמכם להפליא, ולא יבושו עמי לעולם. כי השבח על הטוב היא היא ההשפעה שאנו עושים בעת קבלת אורו. ולכן לא יבושו עמי לעולם כי על ידי " והללתם את שם ה'" נהיה הקבלה ע"מ להשפיעה. ולכן שבח והודאה לה' הם ממש מטרת הבריאה! ולכן מובן גם מה שרואים בהרבה ספרים שמה שיותר האדם משבח לה', במדה זו ממש הקב"ה משפיעה עליו כל טוב. למה? כי השבח הוא המסך של השפעה, וברגע שיש לו את המסך, אז הכלי ראויה לקבל יותר אור.

וזהו בחינת שבת, שהוא גמר התיקון, וכמו שכתוב בשבח שאומרים בשבת לפני התפילה "הנותן לנו כח לקבל כל הטוב כדכתיב ""ואכלתם אכול ושובע והללתם את שם ה' אלוקך אשר עשה עמכם להפליא". ולמה צריך כח לקבל הטוב? כי חייבים מסך של השפעה של "והללתם". ובחינת שבת הוא מעין עולם הבא שהשפעת הצדיקים הוא כבר לא ע"י מלחמה אלא ע"י שבח והודאה. ולכן בשבת מוסיפין הרבה שבחים, ובפרט נשמת כל חי...

אמרה לי אם שהבעל הסולם אומר שנקודת הבחירה הוא לעשות בלי להבין, אפילו במדת מה. ואז הקב"ה נותן לאדם קצת אור, ושכר מצוה מצוה, והוא הולך מחיל אל חיל, וכל פעם צריך לעשות יותר ממה שמבין, ואז מתרבה האור וכו' כי ע"י שעושה בלי להבין הוא משפיעה, ויש לו מסך חדש ואז יכול לקבל יותר אור.

ולפי הנ"ל נראה לומר ששבח והודאה לה' חוסך את האדם מהרבה יגיעה. כי במקום לעשות בחושך ולערוך מלחמה גדולה עם היצר כדי להשפיעה, מהולל אקרא ה' ומאובי איושע. כי שבח והודאה הוא ג"כ השפעה בדרך נועם, ואז ממילא מאויבי איושע כי כבר אין צורך במלחמה כדי להשפיעה.

כי קרוב עליך הדבר מאוד

ברגע שמבינים שאין צורך לחשוב, ואדרבא, אסור לחשוב כלל "האם כדאי לי" אז מבינים שעבודת ה' הוא בעצם קלה, כי אין לנו אלא לגרש כל המחשבות של כן כאי או לא כדאי ופשוט לעשות. וזה שייך לכל אחד ואחד בלי שיהי תלוי בכח סכלו או טהרת ליבו. אבל חייבים לבקש תמיד על טהרת הלב. ולכן כתיב "כי קרוב עליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" – כי אין לנו אלא לעשות ולבקש שה' ימול את לבבנו, וממילא יהיה "בלבבך" לעשותו עוד ועוד.

כלב בן יפונה

למה כלב בן יפונה נקרא כלב? יש לומר כמו שאמר ליהושע בספר יהושע, ואני עניתי כלבבי, ורש"י מסביר שהיה אחד בפה (למרגלים) ואחד בלב – למשה ולישראל כשחזר. ולכן נקרא כלב, שעשה כליבו ולא כדיבורו.