ל' אב, ר"ח אלול

ראה חיים

"אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס". ולמה חז"ל השתמשו במילה "פרס" ולא שכר? הבית אהרן מסביר שפרס הוא מלשון פרוסה, שהוא רק חלק. אל תחפש לקבל רק חלק, תלך אחר הדבר השלם, הדבר האמיתי. וה' לא נתן לי לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וע"י אשתי למדתי להבין זאת לעומק. כי היחס בין איש לאשתו הוא ממש משל להרגיל אותנו לעבודת ה' אמיתי. וכשאדם נושא אשה, הוא רוצה לקבל פרס, דהיינו שרוצה לקבל ממנה מה שהוא מרגיש שחסר לו, בית, שותף לחיים, ילדים, תשמיש, וכו' ולכן הוא רוצה אשה נאה ויפת תאר, אשה חכמה, אשה שיודעת לבשל טוב ולשרת את האינטרסים שלו. ובאמת כך האדם מרגיש כשהוא מתחתן, שהוא הולך לקבל כל זה. ולמה באמת החיים לא כך בדסופו של דבר? למה זה רק "כי בעלילה באתה על בני אדם" ובסוף זה מתפוצץ לו בפנים? כי הקב"ה רוצה ללמד אותנו דרך העבודה, שכל זה שהוא רצה לא היה כי עם "פרס", כי יש משהו הרבה יותר טוב, שלוקח זמן והתבגרות הנפש להבין, שהוא ראה חיים עם האשה אשר אהבת. כי אפילו עם האדם היה מקבל כל מה שרצה בשעת נישאויו, זה לא היה נותן לו באמת חיים של אושר, שלווה, ושמחה פנימית, שזה נבחן ל"שלמות" ולא "פרס". וכדי להרגיל את האדם להגיע לזה, הקב"ה מכניס את האדם לתרדות החיים, אשתו בהריון, אשתו כבר לא נראית כמו שהייתה בשעת נישאוין, ילדים, לחצים, דאגות של פרנסה, וכו'. ואז האדם צריך ללמוד בעל כרחה את הפתגם הידוע, "אשה שמחה היא חיים של שמחה". כי כל עוד שהוא עדיין מחפש את הפרס, יהיה לו בלתי אפשרי למצוא שמחה אמיתית. כי כל עוד שחושב על עצמו ומה הוא רוצה לקבל מאשתו, מוצא הוא את האשה מר ממות. כי הקב"ה הטביעה בטבע של האשה שעם היא לא באמת מרגישה שבעלה חושב ועושה באמת לטובתה, ובאמת רוצה שהיא תהיה שמחה, אז היא מרגישה שחסר לה עיקר חיותה. וזה הקללה של "ואל אישך תשוקתיך". ולאדם הקללה הוא קוץ ודרדר תצמיח לך, שזהו כל הטרדות והאכזבות של החיים, שהוא מתחיל לראות עוד ועוד איך שה"פרס" שרצה מתעלם ממנו כל עוד שהוא רודף אחריו. ובעל כרחו הוא חייב ללמוד להרגיש באמת את צרכי אשתו, ולדאוג לה, ולכבדה יותר מגופו, ולאהבה אותה אהבה שאינה תלויה בדבר, דהיינו שאינו תלויה בדבר שהוא יקבל ממנה. וכשעושה כן, אשתו שמחה והחיים שלו ממילא הופכים לשמחים. כי אשתו רוצה לעשות הכל בשביל בעל שבאמת אוהב אותה, כי זה טבעה. ואז הוא זוכה לראות חיים עם האשה אשר אהב, דהיינו ע"י שאהב אותה אהבה אמיתית. ואז זה כבר לא "פרס" אלא דבר שלם. כי תענוג נחשב ל"פרס". אבל כל תענוגי העולם אינם שווים הרבה עם אין שמחה ושלווה פנימית. כי זה הוא שנחשב ל"שלמות" ולא פרס. וכל זה הוא ממש תרגיל להאדם בעבודת ה'. ממש שלב אחר שלב. כי בהתחלה אנו עובדים כדי לקבל פרס. כי התורה מבטיח לנו כל הברכות עם נעבוד את ה', וגם אנו מאמינים בגן עדן ועולם הבא. אבל אין אנו מבינים באמת את הברכה של "ובחרת בחיים" ולמען תזכה תשכה לחיים אתה וזרעך, וכו'. שזה מה שבאמת רוצה הקב"ה לתת לנו, שהוא הרבה יותר מה"פרס". ורק ע"י הPROCESS הזאת, אנו לומדים זאת. שקרבן ראשית תקריבו אותה לה' - השאור והדבש, אבל לא יעלה לריח ניחוח לה' כי אין זה הטוב האמיתי והשלם שיש לו בשבילינו. ואיך אנו לומדים זאת? ע"י שהחיים מלאים נסיונות ותרדות ודאגות ומכאובים, ותמיד אנו "מנסים את ה'" בליבינו לראות אם הוא אוהב אותנו, ואין אנו מבינים שכל זה הוא תרגיל לטובתנו ללמוד אותנו לא לחפש אחר ה"פרס" ותענוג, אלא לעשות באמת בשבילו, לתת לו נחת רוח, שהקשר איתו יהיה עמוק, לכבדו יותר מגופך, ולאהבה אותו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, אפילו נוטל ממך נפשך וממנוך וכל אשר לך, הן יקטלוני לו איחל, כי אין אתה מחפש "פרס" אלא חיים אמיתים עם האשה שזו היא השכינה. ואז זוכה האדם לראות בטוב ה' בארץ החיים, ולחזות בנועם ה' באמת. כי אז אני לדודי ודודי לי, וה' באמת רוצה להיטיב לו כמו אשה שמרגישה שבעלה אוהב ודואג ומכבד לה, שהיא עושה הכל בשבילו והוא זוכה לחיים של שמחה ושלווה ונחת.

וכל עוד שהאדם עושה תורה וצוות בשביל "משהו" זה נחשב רק לפרס. כי בודאי יש גן עדן ובודאי יש שכר לפעולתיך, אבל זה לא הדבר האמיתי. ולכן החיים מלאים מכאובים, ויענך ויעריביך למען ענותך לנסותך לדעת הישכם אוהבים את ה'. אבל כל פעם שהתלוננו הם הראו שכוונתם הייתה עדיין בשביל עצמם וברגע שאין להם מזה, מתלוננים. וכל זה הוא בעלילה על האדם לצרף אותו כצרוף הכסף, ללמוד אותו לזרוק את מה שהוא רוצה ולאהוב את ה באמת, כי אז הוא יכול לקבל הדבר השלם.