יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו

יהודי אמור לכוון את כל רצונותיו ומעשיו לתכלית אחת — כבוד שמים וגילוי מלכותו יתברך בעולם. וכמו שאמרו חז"ל באבות, כֹּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ.

אבל מה פירוש המושג "כבוד שמים", ולמה עלינו לרצות בו? ומה הנפקא מינה להקב"ה אם אנו מבקשים כבוד שמים או לא, וכי הקב"ה זקוק ח"ו לכבוד שלנו?

הבה נתבונן: מהי מטרת הבריאה? להיטיב לנבראיו. וכל מטרתנו בעולם היא להכין את הכלים שלנו לקבלת הטוב המיוחל, על ידי עבודת הבירורים. כי לאחר שנפלו הניצוצות בעמקי הקליםות, נתערבו אמת ושקר זה בזה.

ומהי האמת? יש רק אמת אחת: שהקב"ה הוא טוב ומיטיב, צדיק וישר הוא. וכל השקר שישנו בעולם נובע משורש אחד, והוא המחשבה שכביכול אין הקב"ה כולו טוב, חס ושלום. שהרי אנו רואים בחוש את כל הייסורים והמכאובים שיש בעולם. וכל עבודתנו היא לברר את האמת מתוך השקר ע"י אמונה, דהיינו להאמין שכל מה שנראה כרע אינו אלא טוב בהסתר.

ושמעתי פעם מהינוקא שליט"א, ש"צדיק" נקרא מי שמצדיק את הבורא. ואנו נוסעים אל הצדיקים כדי שיאירו ויעוררו בתוכנו את ההכרה שהקב"ה צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.

כי כל עבודתנו בעולם היא להאמין שהקב"ה טוב ומיטיב. ואף על פי שבתשעים אחוז מחיינו אנו מצויים במצבים של אי־נוחות, מכאובים, בלבולים, טרדות שונות, וכל מיני עניינים שצריכים לעשות ולגמור, ואין מנוחה מוחלטת בעולם הזה כלל; כמו שנאמר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון" — וכל זה נראה לכאורה כהיפוכה הגמור של הטבה. ולכן "עולם" הוא מלשון העלם, כי הטוב נעלם, ומשום כך נקרא העולם "עולם השקר", שכן נדמה לנו כאילו יש רע בעולם.

וכשאדם עובד על אמונה זו במשך כל ימי חייו, שהיא בעצם כל עבודתנו בעולם הזה, הוא יכול לזכות לשמחה אמיתית ולהשתוות גמורה בכל מה שעובר עליו.

וכמובן שכל אב רוצה רק בטובת בנו. אך לפעמים האב נאלץ לעשות דברים שאינם נראים טובים בעיני הבן. ובכך יש לאב צער, שהבן אינו רואה שכל כוונתו היא לטובתו, ואינו מבין שכל מהותו אינה אלא להיטיב לו. וזהו פירוש "צער השכינה": שיש לשכינה צער, כביכול, על כך שעדיין אינה יכולה להיטיב לנו בהתגלות ולגלות את מהותה האמיתית, עד שיהיו הכלים שלנו מוכנים בגמר התיקון. ואולי זהו הפירוש שאנו צריכים תמיד לבקש כבוד שמים, דהיינו להרגיש בצער השכינה ולבקש שהאמת תצא לאור.

אלא שה"ערב רב" שבתוך ליבנו, שבו מעורבים אמת ושקר, גורם לנו להתלונן ולכעוס על הקב"ה (שזה מתבטא בכעס על העולם ועל אנשים) על כך שיש מכאובים ושקר. ואנו שואלים את עצמנו: למה יש כל כך הרבה שנאה בעולם? ומתקיים בנו, "ואשר יאמרו הגויים כל היום" — דהיינו הגויים שבתוכנו — "איה אלוקיך?", איה המלך והאב שאמור להיות כולו טוב? ואנו שואלים שאלות כמו: למה רודפים את בני התורה כל הזמן? ולמה דווקא לבני תורה קשה להתפרנס, ולישיבות קשה לגייס כספים? וכל הטענות שיש לנו בלב, שורשן אחד — חוסר האמונה השלמה שהקב"ה הוא טוב בלבד, ושהכול נמצא בינתיים בהעלם רק לטובתנו.

אך במקום לשנוא את השקר שבעולם, העבודה שלנו היא לשנוא את השקר שבתוכנו — את אותו קול החושב שיש רע בעולם. כי ברגע שאנו מאמינים שכל מה שנראה כרע אינו אלא טוב בהעלם, אנו זוכים להשתוות ולשלווה פנימית.

וזהו פירוש גילוי כבוד שמים בעולם, דהיינו לגלותו בעולם הפנימי שלנו. ואז כל השקר כולו כעשן יכלה. וזה אמור להיות הבקשה התמידית שלנו על כבוד שמים, כי כואב לאבינו שאין אנו רואים שכל מה שהוא עושה אינו אלא לטובתנו. וכל העבודה שלנו היא לבקש כבוד שמים, דהיינו להאמין בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו ש"צדיק אתה ה'", ולבקש להקים שכינתא מעפרא, כדי שכל העולם יכיר באמיתת הטבתו. ואז לא יהיה עוד צער לשכינה בכך שהיא נאלצת להסתיר כביכול את טובתה, ואז יקוים בנו הפסוק: "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו."