"מי שאין לו כלום - יש לו הכל"

מי שמכיר ומבין דלית ליה מגרמיה כלום, זהו מלכות, שפי' שיש לו הכל (כי אין מי שיש לו יותר ממלך). ולכן דווקא דוד שאמר על עצמו "כי עני ואביון אני" זכה למלכות, כי ליבו היה חלל בקרבו. וכן משה שהיה עניו מכל אדם, דהיינו שלא היה לו שום "אנכי", זכה ל"פה אל פה אדבר בו". כי רק "אנכי עומד בין ה' וביניכם". ולכן מי שאין לו כלום יש לו הכל, כי אז הוא אינו נפרד מה' והקב"ה ממלא כל עלמין, אז הוא נהיה "חלקי ה' אמרה נפשי", חלק של "הכל".

ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך… האם יש בידי אדם לקיים מצוות אהבה? הרי אהבה הוא הרגשה שאינו תלויה בנו. אלא כמו שכל אחד אוהב את עצמו, ולכן כל אחד באמת אוהב את ה' בטבע, כי אנו חלק אלו-ה ממעל, רק ה"אנכי" מפריד ואינו נותן לנו להרגיש את האהבה. ולכן, כל מה שלב האדם יותר חלל בקרבו דהיינו שאינו רוצה כלום לעצמו, אז ממילא ליבו מתמלא באהבת ה' ואור ה'! כי זהו הטבע של הנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד.

ולכן חז"ל אומרים (דברים רבה יא' ו') "אמר הקב"ה לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר אחד קל הוא כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת כל החכמה וכל התורה בלבו":

איך יכול להיות שכל התורה וכל החכמה בלבו של ילוד אשה? כי יראת ה' פירוש שעושה בלי להבין ומבטל את עצמו להקב"ה. וברגע שאין "אנכי" ממילא כל התורה והחכמה בלבו, "כי הוא ידע שמי", הוא נהיה אחד עם ה' כמו שכתוב וידע אדם את חוה אשתו, "מה אדם ותדעהו", אדם = מה בגימטריה. כשהאדם הוא בבחינת "מה" דהיינו שאין לו כלום, אז ותדעהו, כי הוא ידע שמי. (וזהו כל התורה, שהוא שמותיו של הקב"ה).