מצ"ש פרשת וארא

וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

בסוף פרשת שמות משה תמה "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ."

ענה לו ה' שני נקודות:

א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.

ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

ואיך שני הנקודות האלו הם תשובה על שאלת משה רבינו?

ידוע שיש שני דרכים, או דרך התורה או דרך הייסורים. ולפני קבלת התורה עוד לא היה דרך התורה, ולכן כדי להוציא את ישראל ממצרים היו צריכים הרבה מכות על בחינת פרעה ועל בחינת מצרים, והיינו "כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ", ורק ע"י זה שיהיה להם בלתי נסבל במצרים יסכימו לצאת (והיינו דרך היסורים). ואז גילה ה' למשה בחינת התורה, "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה." דהיינו בחינת התורה - תפארת - מדת הרחמים, ואומר לו שעד עכשיו רק נגלתי אל האבות בא-ל שדי, דהיינו חסד מוגבל (לפי הכלים שלהם), אבל עוד לא היה מתן תורה, כי התורה מאפשר חסד אפילו למי שאין לו כלים מתוקנים עדיין ע"י בחינת רחמים, אבל עוד לא נגליתי בבחינה זו ולכן עכשיו רק "בְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". אבל כשילכו שלשת ימים במדבר (דהיינו ג' קוים) ויזכו לעבוד את ה' על ההר הזה - שזהו "האות אשר שלחתיך" - כי זהו כל תכלית יציאת מצרים, אזי לא יצטרכו לסבול בדרך הייסורים. ולכן זהו תשובה לשאלת משה.

ועל דרך זה…

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים - כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה - וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ.

פסוק זה לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. האם "כי בחוזק יד" הוא סיבה לזכור את יציאת מצרים? והאם בגלל סיבה זו לא יאכלו חמץ?

ונראה לומר שלפני שאדם זוכה ל"דרך התורה" קודם כל הוא צריך לעבור "דרך הייסורים". ולכן היה צריך להיות שעבוד מצריים לפני קבלת התורה, כדי שנבין היטיב שישנם רק שני דרכים, או עבדות לפרעה - או להיות עבדים לה'. והקב"ה רוצה שנזכור תמיד שיצאנו ממצרים כדי להפנים נקודה זו… ולכן "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה" הוא בעצם עיקר ענין זכירת יציאת מצרים, כי עלינו תמיד לזכור איך שרק ע"י חוזק יד וייסורים הסכמנו להיות עבדים לה', וע"י זכירה זו לא נרצה אף פעם לחזור למצרים.

ואם באמת זכית לצאת ממצרים אזי "לא יאכל חמץ" דהיינו אל תחזיק טובה לעצמך ותרגיש "חמץ", כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה - אתה מעצמך לא רצית להיות עבד לה', רק ע"י ייסורים ומכות על בחינת פרעה (עורף) שבך, ועל בחינת מצרים (מצרים) שבך, הסכמת לצאת.