מהו תורת אמת

טו"ב סיון בבוקר, שאלתי את הקב"ה על התורה שאני כותב לפעמים, ובפרט אתמול בלילה (למעלה), ושאלתי אותו האם הוא תורת אמת או לא, כי הרי אני יודע בעצמי שהרצונות שלי מעורבים בטוב ורע, ובודאי מה שאני כותב גם כן מעורבת טוב עם רע, ואיך עלי לדעת מהו אמת ומהו שקר, ואיך עלי לדעת עם כוונתי הוא לשם שמים או לא? ואז פתחתי זוהר שהיה לידי ושמתי אצבע על המילים: "רק אין יראת אלהים במקום הזה". ואז עיינתי במאמר וכן כתוב:

תא חזי, כתיב כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, אמר רבי אבא, בגין כך אמר אחותי היא, בגין לאתדבקא בשכינתא, דכתיב אמור לחכמה אחותי את. מאי טעמא, בגין דבהו לא הוה מהימנותא, דאי מהימנותא אשתכח בינייהו, לא הוה אצטריך, אבל מגו דלא הוה בינייהו מהימנותא, אמר הכי, ובג"כ אמר כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, אין יראת אלהים, דא מהימנותא.

ומשמע מפה שהפך "אין יראת אלוקים" הוא ממש "אמור לחכמה אחותי את", דהיינו שכמות החכמה הוא כנגד כמות היראת שמים, ראשית חכמה יראת ה', וכמו שאמרו חז"ל כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל מה שיש יותר יראת שמים זוכה יותר ל"אמור לחכמה אחותי את" וזוכה יותר לתורת אמת. כי התורה אינו כמו חכמה חיצונית שתלויה במציאות, כי שני צדיקים שיש להם יראת שמים שחולקים זה עם זה, עליהם נאמר אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

ולכן יכול להיות שעכשיו התורה שאני כותב אינו כ"כ אמת, אבל אולי בעתיד ככל שיתוסף לי יראת שמים (דהיינו עשיה ומסירת נפש, וכמו שכתוב בהמשך בפרקי אבות, הוא היה אומר כל שמעשיו מרובה מחכמתו, דהיינו שעושה יותר ממה שמבין, כי הוא הוא הפירוש של יראת שמים), אז יכול להיות שאם אמור שוב אותו חידוש ממש הוא יהיה יותר אמת.

ולכן אולי כשרואים הרבה פעמים דברי תורה מפי חז"ל ומספרי חסידות שנראים מוזרים, כאילו שמנסים להכניס פיל לתוך חודו של מחט, אבל אם זה נאמר ע"י ירא שמים אזי התורה נכתב למעלה והוא תורת אמת, כמו שכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו, כי יראת שמים הוא תורה שבעל פה שעליו נאמר אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם, כי תורה שבעל פה הוא בחינת הלבנה שהוא אמונה, כש"כ ואמונתך בלילות. ומהו אמונה? כמאמר הזוהר "יראת אלהים דא מהימנותא", ומהו יראת אלוקים? שמעשיו מרובה מחכמתו כנ"ל.

ואע"פ שהקב"ה רימז לי שאין לי מספיק יראת שמים, וזה באמת כואב, מ"מ עצם זאת שהאיר עיני עם תשובה כ"כ ברורה מראה שהוא מסתכל עלי ומחכה שאחזור עליו באמת. אשרינו שאלוקים קרובים אלינו בכל קראינו אליו.

ראשי ראשי

חול המועד פסח תשפ"ד

לפעמים כשאני מנסה לעבוד את ה' מתחילים לבלבל אותי כל מיני מחשבות של ספיקות כמו "האם אני מתכוון באמת בלי פניות", וכן מחשבות של גאות, כמו "כמה אנשים זוכים לעבוד את ה' כמוני" וכו', ואז אני מנסה להפוך את ה"אני" לבחינת "אין" ולזרוק מחשבות אלו ע"י ביטול והודאה שאין אני מבין כלום ואין אני עושה כלום. וכן רצוא ושוב. ומחשבות כאלו ואחרים מפריעים ומייעפים את מוחי עד שאני צועק "ראשי ראשי" ואין אני יכול להישאר במצב של ביטול ושמחה אמיתית לפני ה' לזמן ממושך בגלל זה, ולעט לעט הקרבה לה' הולך ונאבדת ממני.

וכמו שכותב הינוקא, רשי"ב (דרך עץ חיים, דרכי המידות יב'):

שרש כל עון וכל חטאת הוא בגאות.. שאוחז בדעתו שיודע ומבין איזה דבר ועל כן יכול הוא להתבונן בדרך הנהגת ה' או מדותיו של ה' ברוך הוא…

בתנ"ך מסופר (מלכים ב, יד) על השונמית שילדה בן לעת זקנה בדרך נס ע"י אלישע הנביא. וכתיב, וַיִּגְדַּ֖ל הַיָּ֑לֶד וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיֵּצֵ֥א אֶל־אָבִ֖יו אֶל־הַקֹּצְרִֽים. וַיֹּ֥אמֶר אֶל־אָבִ֖יו רֹאשִׁ֣י רֹאשִׁ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל הַנַּ֔עַר שָׂאֵ֖הוּ אֶל־אִמּֽוֹ:

ואולי יש לומר בדרך רמז, כשאדם מתחיל לגדול בעבודת ה' ויוצא בין חצדי חקלא ומנסה להבין משהו מדרכי עבודת ה', אזי המחשבות מתחילים לבלבל אותו כנ"ל והוא צועק אל אביו - שהוא בחינת חכמה, "ראשי ראשי". והעצה לזה הוא "שאהו אל אמו", שהוא בחינת בינה, שהוא ענין האמונה וביטול של כל המחשבות.

וַיִּשָּׂאֵ֔הוּ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֧שֶׁב עַל־בִּרְכֶּ֛יהָ עַד־הַֽצָּהֳרַ֖יִם וַיָּמֹֽת:

ובחינת בינה ואמונה הוא בחינת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל", ויעקב איש תם (מת) יושב אוהלים, יקר בעיני ה' המותה לחסדיו.

ואז, כשהאדם ממית את דעתו, רק הצדיק יכול לעזור להשיב את דעתו על דרך הישר והטוב, כמו שכותב הינוקא, רשי"ב (דרך עץ חיים, דרכי הדעת ב'):

תקון הדעת הגדול ביותר שיהיה לאדם הוא אמונת חכמים… מפני שאין הנברא יכול להבין את דרכי הבורא ברוך הוא… וצריך הוא לתן את מחשבתו ודעתו בכל רגע בענין אחר, שבזמן אחד הוא בשבח לפני ה' יתברך, ובסמוך לזה הוא בתחנון או ודוי, וכל כיוצא בעבודת השם יתברך, וכיצד יוכל לישב דעתו לפני קונו, אבל ע"י אמונת חכמים תהיה דרכו סלולה ומיושבת וכו'

ואז אמו מביאה את הילד אל אלישע הנביא, שהוא הצדיק: וַיַּ֖עַל וַיִּגְהַ֣ר עָלָ֑יו וַיְזוֹרֵ֚ר הַנַּ֙עַר֙ עַד־שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים וַיִּפְקַ֥ח הַנַּ֖עַר אֶת־עֵינָֽיו:

בזוהר כתוב שילד זה היה חבקוק הנביא על שם החיבוק של אלישע. וחבקוק הנביא הוא זה שהעמיד את כל התורה כולה על אמונה, שנאמר צדיק באמונתו יחיה. כי ע"י מיתת עצמו ודבקות אמיתי לצדיק זכה לנבואה. ורק ע"י בחינת בינה ומיתה יכול הצדיק לפקח שוב את עינינו בדרך הסלולה ומיושבת.