התאוו תאוה

הנני מוכן ומזומן לכתוב מילים אלו לכבוד השכינה הקדושה ולא לכבודי, להקים שכינתא מעפרא, לקשט את הכלה ולחבר בין מטרוניתא לבעלה ובין תורה שבכתב לתורה שבעל פה כמו שכותב בעל ההילולא בפרשת השבוע (עיין לקמן), וליחד שם י'ה בו'ה בשם כל ישראל.

עיקר הנסיון של תאוה הוא דרך העינים כמו שהיה בחטא הראשון שנאמר וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם. כי העיניים הם כנגד חכמה, ועל זה הוא כל מטרת הבריאה ותיקון הכלים.

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃

אספסוף הוא לשון של ערבוביא טוב ורע, אשר בקרבו של האדם שגורם לו לרדוף אחרי תאוות עוה"ז, ואז וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל, גם בחינת ישראל שבו נמשכת אחרי התאוות. מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר מרמז על תאוות עריות כמו שאומרים חז"ל בוכה למשפחותיו - על עסקי משפחותיו.

זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃

כשאדם אינו שומר את עיניו אזי כל אשה נראה לו כטעם אחרת שמושכת אותו, אבל בעצם הכל אותו דבר, כמו שמפרש רבינו בחיי אצל יוסף, וימאן ויאמר הן אדוני. תחלת דבורו אמר לה הן אדני, כלומר והלא אדני מצוי לך ומה את עושה לי. כי הטעם הוא אותו טעם. אבל היצר הרע, אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם שהוא בחינת "חנם" כידוע, מראה לאדם כל מיני טעמים: קִּשֻּׁאִ֗ים, אֲבַטִּחִ֔ים, חָצִ֥יר, בְּצָלִ֖ים, שּׁוּמִֽים וכו'. זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה, הזיכרון של העבר מעוררת את התאווה. דג הוא ד-ג, שהוא היפוך סדר האותיו של ג-ד, גומל דלים, כי בעריות הדל מנסה לקחת מהגומל מה שאינו צריך לו.

וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃

בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ, כי התאווה שהוא ע"י העיניים, אינו שובע מטעם בלבד. לכן, אע"פ שהיה למן כל הטעמים שבעולם, העין של היצר הרע לא נשבע אלא ע"י שינוי וחידוש ע"י הראיה. כמו שאמר ריש לקיש (יומא עד' ב'): טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר: (קהלת ו, ט) טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ-נָפֶשׁ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃

כי המן היה בחינת ג"ד ולא ד"ג, שהקב"ה גמל חסדים עם ישראל שהיו דלים ע"י המן, והוא ההיפוך מד"ג כנ"ל. ולכן המן היה עֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח, שהעין של צדיק אוכל לשובע נפשו ולא לשובע עינו, ואין לו צורך לערבוביא של צבעים אלא כמו בְּדֹֽלַח שהוא שקוף.

שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃

יכול להיות שאין התורה מתכוון באמת שעשו כל הדברים האלו עם המן, כי לא היה צורך לזה (וכן יש מפרשים שאומרים כן), אלא שדברים אלו הם משל לכל הטעמים שהיו ישראל יכולים להרגיש במן ע"י המחשבה, אע"פ שבעצם היה לו טעם של לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן. ועל הצדיקים כתיב (משלי ה' טו') שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ… יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אבל האספסוף רצו לראות צורות וטעמים רבים לשביעת העין ולא רק ע"י מחשבה, אע"פ שהטעם של אשה כשרה ואשה אסורה הם אותו דבר.

וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה' מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃

רמב"ם הלכות איסורי ביאה כב' יח': אֵין לְךָ דָּבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּא קָשֶׁה לְרֹב הָעָם לִפְרשׁ אֶלָּא מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲרָיוֹת בָּכוּ וְקִבְּלוּ מִצְוָה זוֹ בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְכִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא י) "בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת.

ואולי לכן בכו דווקא אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אׇהֳל֑וֹ, כי בכו על זה שמותר להם רק נשותיהם, כמו שנאמר אחרי מתן תורה "שובו לכם לאהליכם" (אחרי המצווה של "אל תגשו אל אשה"), כי אהל של אדם זו אשתו.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל ה' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כׇּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃

מכיון שתאוות עריות הוא קשה מאוד לשבור, אנו צועקים אל ה', למה שמת בנו את הרע הזאת? המשא הוא כבד מנשוא! כי אפילו צדיקים שרוצים רק לעבוד את ה' סובלים הרבה מניסיון זאת. ומי גדול כדוד המלך שביטל עצמו לגמרי לפני ה' ובכל זאת נכשל עם בת שבע.

הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ

האם אנחנו גרמנו לעצמנו את היצר הרע שנולדנו איתו, שאתה מצוה אותנו שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ (החיק הוא מקום התאווה כמו שמיכה (ז' ה') אומר על אשתו של אדם שֹּׁכֶ֣בֶת חֵיקֶ֔ךָ)?

מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃

מאיפה אני יכול להשביע את היצר הרע שבוכה לי שהוא רוצה כל מיני טעמים ב"בשר"? רק ע"י בחינת "אין" אפשר להשביע את ה"רצון לקבל" שנקבע בתוכינו, כי החכמה מאין תמצא, אבל יש מסך על החכמה עד שנתקן את הרצון שלנו.

לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃

"נשגבה לא אוכל לה" (כמו שדוד המלך אמר על החכמה). עוד אין לנו את המסך לאור החכמה. והיצר כבד ממנו. כמו שאמר האריז"ל וסלחת לעווני כי רב הוא, כי היצר הרע הוא "רב" מאוד.

וְאִם־כָּ֣כָה אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃

כי אז האדם מרגיש שטוב מותו מחייו, כי "אוי לו מיוצרו ואוי לו מיצרו".

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃

שבעים הזקנים הם בחינת תורה שבעל פה, שהם המידות של עולם הבנין (שכל אחד כלולה מעשר כידוע). שבעים פנים לתורה…

וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם

שהתורה שבעל פה מקבלת ממשה רבינו, שהוא בחינת תורה שבכתב. והבית אהרן בעל ההילולא כותב בפרשת השבוע:

ולפי העלות הענן היינו ע"י שמדבק האדם עצמו לתורה שבע"פ ומייחד תורה שבע"פ עם תורה שבכתב ומביא עי"ז כל החסדים להעולם וזה ידוע שמלכות נקרא פה. וכשמקיים כן. כן יסעו בני ישראל. היינו שנוסעים תמיד ע"י תורה שבע"פ ממעלה למעלה… וזה חיוב על כל ישראל תמיד לקשר תורה שבע"פ עם תושב"כ ובזה הוא קיום העולם. שיתחברו שני המדות יחד הענן והאש ויאיר לכל העולם בחסדו הגדול ויהיה הכל יום אחד וכן יסעו בני ישראל לעולם. והבן:

וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃

כי ע"י שבעים הזקנים שהם בחינת תיקון עולם הבנין, ע"י הבירורים של תורה שבעל פה, תוכל לשאת במשא של היצר הרע. ולכן היה צריך להיות לוחות שניות, בחינת תורה שבעל פה, כי ישראל עוד לא היו מסוגלים עדיין לגמר התיקון לקבל את כל האור מתורה שבכתב, וזה גרם לשבירה שהתגלה ע"י חטא העגל, כי אור גדול צריך מסך גדול (בחינת אור חוזר), ועוד לא היה להם המסך לתיקון החטא של עץ הדעת, ולכן היה צריך עוד הרבה בירורים ע"י תורה שבעל פה. כי היגיעה של תורה שבעל פה לברר בין אסור ומותר, כשר ופסול, טהור וטמא וכו' הוא עושה הבירורים. (משל למה הדבר דומה, כמו שמסובבים ידית של ג'ק כך שהמכונית הכבדה מתחיל להתרומם באוויר). ואז לאט לאט מכינים את הכלים לאור הגדול של מטרת הבריאה. וע"י היגיעה בתורה שבעל פה נוכל לסבול משא היצר, כמו שאמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, וכן אמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וכמו שאמר בעל ההילולא שאין מוסר ספר יותר טוב מ"בלאט גמרא", כי יגיעת תורה שבעל פה מלמד את האדם שכל הישר, כעין הבדולח, אור נקי ושקוף, וממילא נופל היצר הרע של האספסוף שמעורב ברע, שמתלונן "בלתי אל המן עינינו" ורוצה בטעמים רבים.

וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ … עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א.

כי אלו שנמשכים אחרי התאוות בסוף יוצא להם מהאף ונהיה להם לזרה.

וַיַּ֤ךְ ה' בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃

כי היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות, שבתחילה מפתה את האדם אחריו ואז עולה ומשטין עליו, ובסוף יורד ולוקח את נשמתו.

מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃

כי ע"י קִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה כלל ישראל למדו והבינו את השקר של התאוות, ואז זכו להפוך את תאוותם לכיסופים אל ה' כמו שנאמר נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי.