וירא את המקום מרחוק

קרלין־סטולין היא דרך של אמת, כמו שכותב הפרנקפורטר בצוואתו לאנ"ש: "אונזר חדר איז געבויט אויף צו דערווייטערן פון שקר און חנופה, און קיין אני ניט..."

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. "ביום השלישי" מרמז על שלושת האבות, שעל־ידי "וילכו שניהם יחדיו", התכללות מדת החסד במדת הדין בעקדה, נתגלה שורשו של יעקב. וכמו שנאמר מיד לאחר העקדה: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה, שמרבקה נולד יעקב.

והבית אהרן כותב שסופי התיבות של וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת הם אמת. נמצא שעל־ידי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, דהיינו שלושת האבות, הגיעו לבחינת אמת – "תתן אמת ליעקב". ואולי לכן נאמר "וירא את המקום מרחוק", כי אז נפגשו שניהם, אברהם ויצחק, עם בחינת יעקב, שעליו נאמר "ויפגע במקום". אלא שרק ראו אותו מרחוק, שכן "ויפגע במקום" אירע הרבה שנים לאחר העקדה¹.

ומהי האמת שהתורה מלמדת אותנו בסופי התיבות של וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת? האמת היא – וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. דהיינו, שמצד אחד צריך האדם לראות את הקב"ה תמיד, כמאמר הכתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד". וכן "וירא" הוא מלשון יראה, כמו שנאמר באותו עניין של "ויפגע במקום": וַיִּירָא וַיֹּאמַר, מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. אך מצד שני, אפילו כאשר האדם מרגיש שיש בו איזו יראת שמים, עליו לדעת שעדיין הוא רחוק. קיין אני ניט.

והשילוב בין שניהם – חסד, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם, יש לי יראת שמיים; ודין, מֵרָחֹק, אני עדיין רחוק – זהו בחינת אמת.