רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ

כל ההגדה של פסח בנויה סביב הפרשה בכי תבוא, דברים פרק כו':

א וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ... ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה...

למה מקיימים מצות סיפור יציאת מצריים דוקא מתוך פרשה זו ולא ע"י קריאת הפסוקים של פרשת שמות, וארא, וכו'?

אולי כי יש רמז בתורה פעמיים:

שמות כג':

(יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר. (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית י"י אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

בשמות לד':

(כה) לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃(כו) רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי מדבר מהקרבן פסח בין הערביים ביום יד', "ולא ילין לבוקר" מדבר מליל שימורים, דהיינו ליל הסדר, מצות סיפור יציאת מצרים, שלא "ילין", דהיינו שיש מצוה להיות ערים בלילה ולספר… וממה יספרו? מהפרשה של "ראשית בכורי אדמתך"...

ומעניין שהתורה משתמש פעם בלשון "חֵלֶב חַגִּי" שנשרף על המזבח, ופעם אחרת בלשון "זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח" שנאכל. ואולי זה מרמז על שני בחינת סיפור יציאת מצרים, זה שלפני "שולחן ערוך" שמעכב את האכילה (ונתמעט החלב), וזה שבתוך (ואחרי) הסעודה, בחינת "אכילת הקרבן פסח".

או אולי אכילת הקרבן מסמל תענוג גשמי, שיש לנו בפסח תענוגים לכבוד יום טוב, וממתקים לתינוקות כדי שישאלו, וייהנו, ויזכרו… וגם בחינת "חלב על המזבח" שהוא התלהבות דקדושה בליל הפסח, לשם שמים.

והפסוק מסיים… לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ. אולי זה רמז: לא תבשל גדי, שהקרבן פסח מקיימים עם גדי ואוכלים אותו, בחלב אמו. חֲלֵ֥ב הוא אותיות חֵלֶב, דהיינו החלב שנשרף על גבי המזבח. זאת אומרת, לא להתערב את התענוג הגשמי עם הרוחני. שניהם טובים, אבל לא לערבבם יחד.