קריעת ים סוף

אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, למה באמת הוצרכו ישראל לעבור גם את התהליך של קריעת ים סוף?ונראה לומר כי העשר המכות מביא את האדם בעל כרחו להבין שכדאי לעבוד את ה' , ובאמת כל אחד צריך לעבור תהליך זו. וכתיב ויהי בשלח פרעה, כי האדם עדיין חושב שהוא מחליט לעבוד את ה' לטובתו, ולכן רצונו עדיין מעורב בו. אבל הקב"ה רוצה להביא את האדם לדרגה של ביטול רצונו לגמרי, שזה הוא למעלה מן הטבע ואינו שייך לגוים (כמו שאמר רשב"י כל מה דעבדין לגרמייהו עבדין). ולכן כשיצאו ממצרים – מהרצון שלהם לתוך מדבר שממה, כדכתיב לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אזי פרעה מתעורר ושואל "מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו?" כי חושב האדם שאי אפשר בטבע לחיות בלי רצון עצמי כלל. אבל זה שקר, כי אין עוד מלבדו. ולכן פרעה לקח שש מאות רכב בחור, 600 גימ' שקר, כי כל ענין היצר הרע הוא שקר, והוא משתמש בשוחד של תאוה וכבוד וכדו' רק לעוור עיני חכמים, אבל מטרתו אינו השוחד אלא מטרתו הוא שנאמין את השקר, דהיינו שיש עוד רצון חוץ ממנו יתברך – כאילו שרצוני הוא גם רצון חשוב. ועם שקר זה רדף פרעה אחרי בני ישראל. ואז מגיעים לים סוף ופרעה הקריב, בסוף היצר הוא זה שמקרב אותנו לאבינו שבשמיים, אבל הרצון שלנו לא סובל הביטול של המדבר שממה, ויאמר פרעה נבוכים הם בארץ – הם מושקעים בארץ (כמו שכותב רש"י), בתוך הרצון שלהם. עד שצעקו "כי טוב לנו עבוד את מצריים ממותינו במדבר". נכון שלא נעים להיות עבד לרצונות שלנו, אבל לבטל את הרצון לגמרי? זה מיתה ממש! זה כמו להיכנס לים – שאין אפילו אויר שם לנשימה! אבל זה הוא שקר של פרעה, כי דווקא ע"י ביטול רצוננו לגמרי זוכים לחירות אמתי. אבל זה מצריך דרגה גבוה של אמונה. ("אמת" הוא אותיות א-מ-ת, תחילה אמצע וסוף, כדכ' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים, לאפוקי משקר שאומר "יש רצון אחר").

ובאמת, הכרה לבד של חוסר אונים אינו מספיק לזכות לקריעת ים סוף, כי חייבים גם להיכנס לים סוף - כמו נחשון (לשון נחישות) בבחינת אמונה למעלה מן הדעת עד "כי באו מים עד נפש", ואז זוכים לקריעת ים סוף. כי המעשה חייב להיות תמיד מרובה מהחכמה. ולכן, כשחכמתו של אדם אומר לו שאם הוא יכנס לים סוף ודאי ימות, ובכל זאת הוא עושה מעשה של "לכתך אחרי במדבר" באמונה למעלה מן הדעת, אזי זוכה האדם לניסים מעל הטבע.

ויסר את אופן מרכבותיו – הסיר ממנו כל האופנים והפניות (כמו שאמר האלטער רבי על "והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים"). וינהגהו בכבדות, כי אז נהיה העבודה מאוד קשה בלי שום פניות, ויאמר אנוסה מפני ישראל, פרעה הבין שאינו שייך לבחינה זו של ישראל, כי ה' נלחם להם במצרים, רק ה' יכול להביא בן אדם לדרגה זו, ואז הוא מבין שבעצם גם מה שחשב שהסכים לעבוד את ה' עד עכשיו לא היה בזכות רצונו, אלא שזה גם היה ה'. אבל רק כשמגיעים למקסימום השתדלות ורואים שאי אפשר, אזי מתגלה ממילא למפרעה שהכל היה מאת ה', גם מקודם כשחשבנו ש"אנחנו" הבינו שכדאי. וכיון שביטול רצוננו לגמרי הוא מעל הטבע, לכן זה שייך רק לישראל שהם מעל הטבע. וזה הבחינה שקרה בקריעת ים סוף, ולכן אמר להם משה כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם, כי עד כאן היה עדיין קצת מהמצרים – דהיינו הרצון עצמי – מעורב בו, אבל מכאן ואילך, מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ממש. מצרים מת סוף סוף, ורק בחינת ישראל נשאר. ואז הגיעו לדרגה הכי גבוה של ביטול רצון, שאפילו שפחה על הים השיגה שיש רק רצון ה' ולא שום רצון אחר כלל וכלל. וגם זכו לביזת הים וכולם נהיו עשירים. והכל היה בבחינת שלימות בגשמיות וברוחניות, ובהשגת רצון טובו יתברך.

אין מים

מיד אחרי זה, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. פליאה גדולה! אחרי כאילו ניסים ונפלאות, אפילו הדבר הכי בסיסי לא נתן להם ה'! איך אפשר להבין את זאת?

אולי לפי דרכינו אפשר לומר שהקב"ה רצה להראות להם מיד את משמעות המדריגה שהשיגו על הים, וניסה אותם בזה לחיות בלי שום רצון כלל. כי מי שמבין באמת שאין שום רצון חוץ ממנו יתברך כלל ועיקר, אזי אין הוא שואל אפילו למים, כי הוא חי מעל הטבע ממש (כמו שמשה היה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, ואולי כל עם ישראל היו זוכין לדרגה זו לולי ששאלו "מה נשתה?". דהיינו, האם אפשר לשתות בחינת "מה"? (כמו משה שהיה בזו הבחינה - "ואנחנו מה"). ובאמת דרגה זו שהשיגו היה מתנה ממנו יתברך בעת קריעת ים סוף ע"י שהגיעו להכרה שאין להם על מי לסמוך כלל אלא עליו יתברך, וגם ע"י האמונה של נחשון שנכנס לים למעלה מן השכל - ולכן זכו לדרגה גבוה זו מבחינת איתערותא דלעילא. אבל ברגע שניסו אותם ה' לחיות בפועל עם מדרגה זו, נפלו והתלוננו על משה. ובזה רצה הקב"ה להראות להם שהם עדיין צריכין קבלת התורה כדי שכולם יוכלו להשיג דרגת האמונה של נחשון. ולזה צריכים תרי"ג עיתין. בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה.

ויבאו מרתה

וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.

המדרש אומר שמִרְיָם נקראת כך ע"ש שכשנולדה אז התחילה השעבוד להיות מר מאוד. אבל בכל זאת מִרְיָם שכנעה את אביה לקחת בחזרה את אשתו יוכבד, ובזכותה של מִרְיָם נולד משה, כי מן המים משיתיהו. ואולי לכן הבאר היה בזכותה.

ומה ענין המים המָרִים? כי עבודת ה' בלי להבין איזה תועלת יש לנו מזה הוא מר מאוד. ובגלל שמִרְיָם עשתה מעשה זו אפילו כשלא ראתה שום תועלת מזה, כי הרי פרעה הורג כל הילדים, אבל היא הבינה שאם זה רצון ה' עושים! לכן זכתה שהבאר של מים מתוקים היה בזכותה, מִרְיָם במקום מָרִים. ולכן מיד לפני הסיפור של מרה מביא התורה את שירת מִרְיָם. כי השיגה שלימות הייחוד בקריעת ים סוף ע"י שראתה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. כי אז כולם אמרו לא להתחתן כי פרעה זורק הילדים למים ואין שום תועלת, ועכשיו התברר שהיא צדקה בדרך שלה של אמונה דהיינו לעשות רצון ה' אפילו כשלא רואים שום תועלת. ולא רק שמשה נולד מזה, ולא רק שמשה ניצל בדרך נס מגזירת פרעה, ולא רק שמשה הוציא את ישראל ממצרים ובקע להם את הים, אלא ש"סוס ורוכבו רמה בים", דהיינו ממש כמו שאמר יתרו "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". וזה שלימות השגת גדלות ה' – כי גאה גאה. וזה המתיק את המים המָרִים לישראל ע"י בחינת אמונתך בלילות, שגם כשמרגישים טעם מר ולא רואים שום תועלת, עדיין אנו מאמינים שודאי כדאי לעשות רצון ה' תמיד.אבל במרה עדיין הרגישו שעבודת ה' בלי שרואים שום תועלת היא מר מאוד. ויוריהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. עץ הוא רמז לתורה, וַיּוֹרֵהוּ לשון יורה דעה, עץ בגימ' סימן. מה היה הסימן? שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, לימד אותם הלכות שבת, כי שבת הוא אות וסימן כי ששת ימים… וביום השביעי שבת וינפש, דהיינו שכל העבודה של ביטול רצוננו הוא רק לטוב לנו באחריתנו, כי צדיקים משיגים אור הגנוז, והם בחינת שבת, יום שכולו טוב. ולכן תורה זו שלמדו אז היה סימן להם על מה שנאמר אח"כ אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ. והפירוש הוא כך, אני הבאתי אתכם לדרגה גבוה של ביטול רצון בקריעת ים סוף, אבל אתם רואים עכשיו שהטעם הוא מר ואינכם עומדים בזה. לכן אני יביא אתכם להר סיני ואתן לכם את התורה שהוא תרי"ג עיתין – עצות, שיעזרו לכם להגיע לדרגה גבוה זו מעצמכם, ולא רק מבחינת מתנה כמו שהיה בקריעת ים סוף. ואִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ. דהיינו שכל אחד חייב להגיע לדרגה של ביטול רצונו, או בדרך ייסורים ח"ו או בדרך התורה, דרכיה דרכי נועם. ואם שמוע תשמעון… לא יהיה צורך לתת לכם ייסורים כמו שנתתי לפרעה עשר מכות עד שהבין שאין ברירה, אלא אני ה' רופאך, אני ירפא אתכם מהרצון הזה שאינו מתוקן ע"י התורה, שנקרא רפואת היא… וכשעם ישראל למדו על שבת, דהיינו שעתיד השכר לבוא אחרי ששת ימי המעשה, וגם הבינו שדרך התורה הוא דרכיה דרכי נועם ולא יצטרכו לסבול ייסורים, אזי ממילא נמתקו המים וכבר לא היה טעם מר בעבודה בלי לראות תועלת עצמי. כדכתיב, אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו להשקיט לו מימי רע עד יכרה לרשע שחת. כי ע"י התורה זוכין לחירות אמיתי, כד"כ חרות על הלוחות…

וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה

וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–אותיות אלוהי-ם, שהשיגו מדת הדין, שחייבים לעבוד גם בתוך הטבע (גימ' אלוקים), בתוך ההסתר, כדי שמידת הדין יסכים גם שנקבל את הטוב… וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים. כי כבר נמתקו המים וזכו לבחינת תורה לכל שבט ושבט לפי מידותיו, שלוש עשרי מדות שהתורה נדרשת בהם (כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר... וזאת"), ושבעים תמרים, שבעים פנים לתורה, שזה רמז לבחינת תורה שבעל פה, צדיק כתמר יפרח, דהיינו ע"י השבעים זקנים. ומה תמר אין לו אלא לב אחד וכו', כי מי שיש לו לב אחד יכול לומר תורה, כי התורה נקרא תורת אמת ע"ש שאין רצון אחר מעורב בו. ולכן מחלוקת כהלל ושמאי מתקיימת לעולם, כי לא היה להם שום רצון אחר מעורב בנתיב לבם, אלא שכל אחד השיג לפי מדותיו ושורש נשמתו. ולכן משה אמת ותורתו אמת, כי משה-צו בגי' אמת כי משה צו את רצון ה' בלי שום רצון עצמי כלל, שהשכינה מדברת מתוך גרונו.

המוציא

מתוך ה-39 מלאכות בשבת, יש אחד עשר מלאכות השייכים ללחם: זורע, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, בורר, טוחן, מרקד, לש, אופה.

על לחם מברכים המוציא לחם מן הארץ. ועל יציאת מצריים כתיב (ויקרא כב, לג) המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'. כי גם פרעה היה צריך לעבור 11 "מלאכות" כדי להסכים לתת לישראל לצאת ממצרים – ביטול הרצון, והאדם גם נברא מן האדמה, וצריך לעבור תהליך זו עד שמשיג בחינת מה' – גימ' אדם, אתם קרויים אדם, ואין עכו"ם קרויים אדם. אדם כי ימות באהל, (עיין לקמן בעניין "אמת").כשיצאו ממצרים אכלו מצה כסימן לזה, כי מצה הוא לחם שעוד לא עבר את תהליך אפיה כראוי, כי אפייה הוא המלאכה אחרונה, כנגד קריעת ים סוף. ועוד לא עברו קריעת ים סוף, ולכן השאור היה אסור כי שאור מקלקל את הרצון שעדיין היה מעורב שם, כמו שהסברנו מקודם – ויהי בשלח פרעה – עדיין פרעה חשב שהוא החליט, ורצונו היה עדיין מעורב ב"המוציא אתכם". עד שהגיעו לקבלת התורה, שע"י התורה תבלין, היצר הרע מקבל תיקון ואז בשבועות הביאו שתי הלחם.

פרשת המן

המן מן התורה מניין? המן העץ… כי רואים רעת המן ממה שאמר וכל זה איננו שווה לי, מן התורה מנין כזה רוע? מאדם הראשון שהיה לו הכל, ובכל זאת רצה לקחת ממה שאמר לו ה' לא לקחת. כי יסוד הרע הוא השקר שרצוני גם חשוב לעומת רצונו. ולכן עונשו של אדם היה בזעת אפיך תאכל לחם, שבמקום לקבל ממנו יתברך באופן ישיר, עכשיו הוא ייתן לך בדרך הטבע ובעמל רב, ויהיה הרבה יותר קשה להאמין שבתוך הטבע גם כן הכל ממנו יתברך, כי הרי נראה לעין שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה (ע"י 11 מלאכות). ובכל זאת אנו מצווים להכיר ולברך להקב"ה שהוא המוציא לחם מן הארץ ולא אנחנו והטבע.

ויבא עמלק

בראשית ברא אלוקים, ב' ראשית ברא מדת הדין. (א) בחינת ישראל כדכתיב (ירמיה ב', ג') קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, כי הוא ראשית אונו - בני בכורי ישראל. (ב) בחינת עמלק שגם נקרא ראשית, כדכ' ראשית גוים עמלק. שרצה להקב"ה לברוא את העולם בדין כדי שנקבל את את טובו וחסדו גם מבחינת הדין, ולכן ברא אלוקים – מדת דין – שני בחינות אלו, זה לעומת זה.

ועמלק בגימ' ספק, היש ה' בקרבינו אם אין, מיד ויבוא עמלק… לא שלא האמינו שיש אלוקים, הרי ראו את עשר המכות וקריעת ים סוף! אלא שעמלק מנסה להפריד בין ה' ובין הטבע, כאילו שיש שני כוחות נפרדים. ולכן שאלו האם יש ה' בקרבנו, האם הקב"ה פועל גם בתוך הטבע? וספק זו הגביר את הכח של עמלק. ולכן אמר משה ליהושע בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מחר - כי זה מלחמה לה' גם מחר, מדור דור, להחליש את כח עמלק.

אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי. כמו שדיברנו פעם, שכשדיבר ה' עם משה בסנה, משה השתמש במידת הענווה יתר על המידה, ולכן לא האמין שישראל ישמעו לו. וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי. אמר לו ה' – מזה בידך? ראה את הכוחות שנתתי לך! ענה משה: מטה, אין לי כלום. אמר לו ה' השליכהו ארצה ויהי לנחש – וינס משה מפניו. כי "מטה" לבד לא טוב. אם תזרוק את עצמך ארצה, תהפוך למזיק. אלא, שלח ידך – את הכוחות שנתתי לך – ואחוז בזנבו של גאווה (כמ"ש ויגבה ליבו בדרכי ה') – זאת אומרת: תאמין בכוחות שנתתי לך! וישלח ידו ויחזק בו (כש"כ וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ) כי הוא היה צריך לשלוח את ידו נגד טבעו להאמין בכוחות עצמו, כי היה ענוותן גדול בטבעו, ויחזק בו – התחזק בה' שנותן את הכח, ויהי למטה בכפו – אז זכה לקיים שתי הבחינות, גם מטה – להיות כמו מטה ביד ה' – ביטול, וגם בכפו – דהיינו לא פחד להשתמש בכוחות שנתן לו ה'.) שענין מטה הוא כשאני לעצמי מה אני – "ואנחנו מה", אבל עם כל זאת, מטה אלוקים בידי, דהיינו אם אין אני לי מי לי, חייבים להכיר ולפעול עם הכוחות שנתן לנו ה' ולהשתמש בהם בתוך הטבע, ובד בבד להאמין שהכל הוא מאיתו יתברך.

וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עלו ראש הגבעה, כי חייבים שלשה כדי להחליש את עמלק, כי ב' ראשית ברא אלוקים זה לעומת זה, דהיינו שרצה שהדין גם יסכים על החסד, וזה רק ע"י אמונה ויגיעה, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים, דהיינו במשך זמן, כי ע"י רצוא ושוב, והתחדשות הלבנה בכל פעם ניתוסף עוד ועוד אור לאט לאט, עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה… ורק ע"י זה יש קיום לעולם והמתקת הדינים. ולכן היה צריך אהרן מצד החסד, חור מצד הדין, ומשה באמצע, תפארת, מצד הרחמים – בחינת יעקב, אמת (א-מ-ת), תורה, וכו'.

וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. כי עמלק מנסה להפריד בין הטבע לקב"ה ומנסה לשכנע אותנו להניח ידינו כי לא יועיל השתדלות, כי אין ה' פועל בתוך הטבע וידיך לא שייכים לו. אז כאשר ירים משה את ידו, דהיינו שמרים אותו מעל ראשו, מעל שכלו ומאמין למעלה מן הדעת שהקב"ה שפועל ממש דרך ידו, בתוך הטבע, אז מחלישים כח עמלק. ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב, בדרך הטבע דווקא, להראות שה' פועל בתוך הטבע. רם על כל גוים ה' – ראשית גוים עמלק. עמלק = 240, רם = 240. אבל כשאנו מניחים ידינו וחושבים שבכל אופן לא יעזור השתדלות כי ה' לא פועל בתוך הטבע, אז, וגבר עמלק. ולכן כשהניח משה ידו גבר עמלק, כי עמלק הוא נחש הקדמוני, כמו שנהפך המטה לנחש כשהשליך אותו (ראה עניין מטה אלוקים לעייל).

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, כי אמונה זו שה' פועל בתוך ה"כחו ועוצם ידי" הוא כבד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. דהיינו שמתגברים בכח האמונה ובזה מחלישים כח עמלק, עד שיבוא השמש, דהיינו ימות המשיח ויהי אור הלבנה כאור החמה, ואז לא יצטרכו עוד להתמודד עם הכבידות של עבודת התחזקות האמונה, כי לילה כיום יאיר.

וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה', בַּעֲמָלֵק–מִדֹּר דֹּר. עמלק = 240כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ = 239כי אין הכסא שלם – וחסר הא'. דהיינו אלופו של עולם.הכסא = אלוקים = הטבע. (חז"ל משתמשים במילים אלו ממש – אין הכסא שלם)מה המשמעות שהקב"ה יושב על כסא?דהיינו שהוא יושב ופועל על כל הבריאה שברא, ולא ח"ו שהבריאה נפרד ממנו כלל וכלל. ולכן הכסה שווה בגי' הטבע, ושניהם שווים בגי' לאלוקים.

אבל עמלק מנסה להפריד בין אלוקים והטבע, כאילו שיש שני רצונות או כוחות ח"ו, וזה מסיר את הא' מהכסא ואומר שזה לא אלוקים שפועל בטבע אלא שהטבע הוא כח בפני עצמו, ולכן יד על כס יה הוא המלחמה לה' בעמלק מדור דור.

וראה איזה פליאה, שהמילים "יד' וטו' אדר" = 240 כמו עמלק ממש, כי אז ראו שהקב"ה פועל בתוך הטבע, (אסתר מן התורה מניין, ואנכי אסתר אסתיר פני) שמסתיר עצמו ופועל בתוך הטבע, ובזה נמחה כח עמלק. ולכן פורים הוא ענין השמחה כי אין שמחה כהתרת הספקות, ועמלק הוא ספק, כי בפורים ראו בחוש שה' פועל בתוך הטבע וכבר אין ספיקות, אלא השיגו שהוא אחד ושמו אחד. וחז"ל אומרים שכל הימים טובים עתידים ליבטל חוץ מפורים, כי פורים הוא ממש בחינת גמר התיקון, וכל יום יהיה בחינת פורים לעתיד לבוא. ולכן אוכלים ושותים בפורים דווקא, כי גם בתוך הטבע נמצא ה', כי ממנו נקח. אבל בשאר ימות השנה, יש מלחמה תמידית לה' בעמלק, כי אין הכסא שלם ולא רואים הנהגת ה' בטבע בבירור.

ואולי בגלל זה אנו אומרים היושב על כסא רם, כי כסא עם אלף הוא "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ" ששווה בגי' 240, כמו המילה רם, רם על כל גוים ה', כנ"ל.

ולכן בפורים קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר, דהיינו שקבלו שוב תורה שבעל פה. כי הלוחות הראשונות היו בחינת תורה שבכתב – שהכל היה בהתגלות מאת ה' ממש, והלוחות שניות הם בחינת תורה שבעל פה, ע"י הצדיקים בכל דור ודור, שהם בתוך גוף חומרי ומתוך דיבורים של פה גשמי, וע"י מח אנושי. וזה הרבה יותר קשה להאמין שהקב"ה מדבר מתוך גרונו של בשר ודם, בתוך הטבע. ולכן דווקא בפורים קבלו שוב תורה שבעל פה, כי אז ראו שהקב"ה פועל בתוך הטבע ע"י צדיקי הדור, ע"י מרדכי הצדיק, שהיה אחרון של הנביאים מתקופת הבית ראשון. כי בבית ראשון היה נבואה, שהוא בחינת תורה שבכתב, והכל היה בהתגלות, אבל עכשיו עמדו ממש בסוף ה-70 שנות גלות בבל והיו צריכים לקבל בחינת תורה שבעל פה כדי לבנות את בית המקדש השני (שנבנה ע"י דריווש בן אסתר). ומרדכי הצדיק היה כמין גשר בין הנבואה של הדור הקודם, לבין בחינת תורה שבעל פה שקיימו וקבלו אז.

כתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה. דהיינו על ידי דור ודורשיו, שהם בחינת תורה שבעל פה, זהו המלחמה בעמלק. כי התורה שבע"פ נאמרת ע"י מבקשי פניך (כי לא כל אחד יכול לומר תורה שבעל פה, דהיינו להשיג תורת אמת, אלא רק מבקשי פניך -שכל כוונתם הוא לדרש את ה'). וע"י האמונה בתורה שבע"פ שהגם שהוא מתוך הטבע הוא עדיין תורת אמת – ע"י זה גופא, מלחמה לה' בעמלק מדור דור – זה דור דורשיו דיקא. (וזהו הענין שרואים הרבה פעמים בספרים הקדושים שמדברים על אלו שניסו להפריד בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, כמו קורח ועדתו, דהיינו שלא רצו להאמין שהקב"ה פועל בתוך הטבע דהיינו שמח אנושי ודיבור אנושי יכול להיות נחשב כתורה מסיני. כי לא הבינו שביטול הרצון "בחינת מה" הוא מעל הטבע, ולכן הצדיקים זוכים לתורה שהוא מעל הטבע).

עניין הגורל

כשעכן מעל בחרם (יהושע ז טז), המדרש אומר שהקב"ה לא רצה לגלות ליהושע מי מעל כי לא רצה לספר לשון הרע, אלא הורה לו לעשות גורל. והשאלה מתבקשת, וכי גורל אינו מאת ה'? ונראה לומר שהגם שודאי גורל הוא מאת ה' אבל זה לא בהתגלות ממנו אלא שה' מסתיר הנהגתו בתוך הטבע. ולכן גם צוה ה' לחלוק את הארץ ע"י גורל כמו אבא שמחלק מתנות לילדים שלו ולא רוצה שיהיו טענות ומריבות ביניהם, אז הוא עושה גורל ואז אינם יכולים להתלונן. וכן לא רצה ה' להגיד למשה בדיוק איזה שבט יקבל איזה חלק, שלא יתחילו להתרעם, אלא כאילו הסתיר הנהגתו בתוך הטבע. (ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כד) נאמר: "ר' שמעון אומר: קרא הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים את כסא מלכותו… והפילו גורלות ביניהם, שנאמר: בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אמר הקב"ה חבל וגורל שנפל עלי שרתה נפשי בו שנאמר: חבלים נפלו לי בנעימים". ונראה לי גם כאן שכדי שלא תתרעמו אומות העולם הקב"ה עשה גורל זו).

ולכן פורים נקרא ע"ש הפור ממש, כי שם בתוך פור וגורל הקב"ה מסתיר הנהגתו בתוך הטבע.

וראה זה פלא, המילה גורל בגי' = 239. כי כשעושים גורל, הא' – דהיינו אלופו של עולם נמצא כאילו בהסתרה, כמו יד על כס י-ה השווה בגי' 239. ובזה הפור חשב המן ששמה אין הקב"ה מתערב ושיהיה לו היכולת לשלוט על עם היהודי. עד שנתגלה הקב"ה בתוך ההסתר ממש, ובפורים נהיה הכסא שלם ("יד' וטו' אדר" = 240), ומילת הכסא = אלוקים, ואז ממילא התבטל מחשבות ערומים.

ולמה פורים נקרא על שם פור (הוא הגורל לפני המן), ולמה לא קראו לו גורל? כי פור הוא אותיות רפו, שרפו ידיהם מהתורה, כמ"ש ויחנו ברפידים, אז ויבוא עמלק. כי הכל עניין אחד, רפו ידיהם מהאמונה בתורה שבעל פה, שה' נמצא בטבע בתוך הצדיקים!

ומרדכי היה צאצא משמעי בן גרא שקילל את דוד. ושמעתי שע"י שדוד אמר "ה' אמר לו ויקלל" זכה להיות רגל רביעי של הכסא. כי הכסא הוא עניין הנהגת אלוקים בטבע כמו שהסברנו, ובהכרה זו שאפילו עבירה שיהודי עושה הוא ג"כ מה' יתברך, זה הגילוי הכי גדול של הקב"ה בתחתונים, ובזכות שלא הרג את שמעי והוא ויתר על כבודו, זכה לבחינת מלכות דלית ליה מגרמיה כלום, שהוא גם בחינת הוד (שדוד היה 33 דורות מאדם הראשון, שהוא הוד שבהוד) שיהודה הודה על האמת ודוד אמר הודו לה' כי טוב, כי הודאה אומר שאני לא יכול בלעדיך, שהוא ג"כ ענין מלכות דלית ליה מגרמיה כלום. (וכמו שיוסף היה צריך לראות שה' עצר אותו מליפול באשת פוטיפר כדי להגיע לדרגת יסוד, אומרים שדוד היה צריך לראות שאפילו החטאים שלנו הם מה', ולכן ה' גרם לו הסיפור עם בת שבע). ובזה שאמר ה' אמר לו ויקלל הראה בזה שהשיג מידה זו בשלימות, ולכן גם נמחל לו החטא וזכה להיות רגל רביעי של הכסה = הטבע = אלוקים, כי זה הגילוי הכי גדול של מלכות, שאפילו חטאים הם מה'!! (כמובן אומרים זאת רק לאחר החטא, אבל לפני החטא - ובחרת בחיים, יש בחירה בידי האדם). ואולי זהו מה שכיוונו חז"ל כשאמרו, כל האומר דוד המלך חטא אינו אלא טועה. כי באמת השיג דוד שגם חטא הוא "מאת ה' היתה זאת".

והמן נתלה על העץ, רמז לתיקון חטא "המן העץ", בששה עשר בניסן. וכמו ששמעתי פעם שכתוב ביהושע (ה) "וישבות המן ממחרת". כי הוא נתלה ממש ממחרת הפסח, כמו ששבת אז המן. כי גם אכילת המן במדבר היה תיקון לחטא עץ הדעת, דהיינו להאמין שאפילו אין לי מה לאכול מחר, אם יש לי מה לאכול היום, הכל בסדר, כמש"כ דבר יום ביומו. ולכן כתיב למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. כי זה היה הכנה לקבלת התורה, שבא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה. כי כל התורה הוא אמונה.

והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. כי משה עמד על הר ה' בחורב, ואמר לו ה', וזה לך האות כשתצאו ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה, דהיינו שגילה לו כבר אז, שבמקום זה עתידים ישראל לקבל את התורה. ונראה לומר שהאש הוא בחינת תורה שבכתב, שירד באש מן השמים, והסנה הוא בחינת תורה שבעל פה, שנאחז בגשמיות ממש. כמו שאומרים חז"ל – ומפליא לעשות, שקושר דבר גשמי ברוחני. ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, כי ראשית דרכו של אדם בעבודת ה' הוא להכיר את חיות הבורא בדברים גשמיים, ולהתפלא מזה. וירא ה' כי סר לראות ויקרא ה' עליו מתוך הסנה, כדכתיב ה' משמיים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את האלוקים, וכשרואה הקב"ה שאדם סר לראות, אזי הוא קורא לו. אבל אז הוא אומר לו, אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך. נעל הוא משל לגוף, שכמו שנעל מחבר בין הגוף לאדמה, כן הגוף מחבר בין הנשמה לגשמיות. ומשה היה צריך להתרחק מכל דבר גשמי כדי להעלות אל ה'.

אל יותר ממנו עד בקר

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר. וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה. בקר אותיות קבר – מי שאוסף כסף למחרת, בסוף הוא אוסף לקבר.כדכ' וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ.

אבל מי שמכין בערב שבת ע"י תורה ומצוות הוא יאכל בשבת. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, בה' הידיעה, הבקר הידוע של עתיד לבוא, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה – דהיינו ע"י תורת ומצוות שמשה צוה לנו, אזי מניחים לעתיד לבוא; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ.

ושני יסודות אלו באמונה היו הכנה לקבלת התורה, כמו דכתיב למען אנסנו הילך בתורתי אם לו. (א) האמונה בהשגחת ה' דבר יום ביומו, שאפילו כשאין יודעים מה יהיה מחר, (ב) האמונה בעניין שבת, שרצונו של הקב"ה הוא רק להיטיב, וששכרו בידו לעתיד לבוא.

הדור שלנו

שמעתי בשם הפיצצנער הי"ד, שבימי קדם היה צריך האדם לשבור את הגוף לגמרי כדי להתקרב אל ה', וכל זה ואולי יזכה להתקרב אל הקודש. כי אז היו בבחינת ראש, ולכן היו צריכים להחליש את הגוף לגמרי. עד שבא הבעל שם טוב והכניס גם את הלב לעבודת ה', דהיינו שמעכשיו אפשר להתקרב אל הקודש גם מבחינת הגוף.

וכשאמר המשיח להבעש"ט שיבוא כשיפוצו מעיינך חוצה, אולי יש להסביר "חוצה" מלשון חיצוניות, דהיינו כשנכניס את כל הגוף, אפילו החיצוניות, אל תוך עבודת ה', עד בחינת יסוד ועד בחינת רגליים. וזה הוא הדור שלנו ממש, שהנסיון בענין היסוד הוא גדול מאוד, והוא הוא המפתח להתקרב אל ה'. והיום זה דור של חיצוניות, שהכל בגלוי, ובכל זאת צריכים להעלות הכל אל ה'. למשל דווקא ע"י כח הטכנולוגיה אפשר לקדש שם שמים בדרכים שלא היו אפשרויות כלל וכלל בדורות קודמים, דהיינו להביא את החיצוניות והדברים הכי שפלים אל תוך הקודש פנימה.

ובימי קדם אנשים היו זוכים ליראת שמים ע"י שאו עיניכם מרום וראו מי ברא אלה, להכניס את ה"מי" ב"אלה" (כמו שכותב הבית אהרן עה"פ למען שיתי אותותי אלה בקרבו - דהיינו בקרבו של פרעה ששאל מי ה' – להראות שאלוקים = הטבע). וכתיב גם, כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו. דהיינו שע"י הסתכלות בגודל הבריאה מרגיש האדם את רוממות האלוקים וקטנות האדם, בבחינת "מה" אנוש כי תזכרנו, ובן "אדם" ג"כ בגי' מה.

אבל היום שהתגלה לנו ע"י חכמת המדע את עולמו של ה-QUANTUM, דהיינו קטנות האטומים ונפלאות המולקולות, וחכמת תאי הגוף, שכל אחד מהם מכיל DNA הכולל בתוכו כל הוראות בניית הגוף כולו. ויש יותר מ- 100,000,000,000,000 תאים בגוף, ובכל אחד ואחד מהם יש כמו עיר שלם עם אלפי חלקים ופעולות שונות, וכו' וגם מצאו היום שכמו שבן אדם הוא כאפס ואין לעומת גודל היקום כולו, כך גם האדם הוא כמו כל היקום כולו ביחס לחלקים הכי קטנטנים בחומר הטבע. יוצא שהיום רואים את חכמת הבורא וגדלותו גם בהסתכלות למטה, ולא רק למעלה. וגם רואים את גדלות האדם – כדכ' ותחסרהו מעט מאלוקים.וזה גם סימן לדור שלנו, שמעלים הדרגות הכי נמוכות והכי קטנות להקב"ה, היום אפילו בגוף, למטה מהראש, עד היסוד ועד בחינת עקב - עקבתא דמשיחא, כדכ' ועמדו רגליו על הר הזיתים. ואז שישתלם הקומה מלמעלה ראש עד לתחת רגליו.

והיצר הרע נקרא דמיון, יצר הרע הוא "ציור רע", דהיינו שהוא משחד את האדם לדמות כאילו שיש רצונות אחרות חוץ ממנו יתברך. ובדור שלנו של תאוות ופיתוים לאין שיעור, כח הדמיון גדול מאוד, אבל גם זה לעומת זה עשה אלוקים, שבכח הדמיון שלנו גם תלוי כח האמונה ויראת שמים, שהרי אין אנו רואים את ה' בחוש, אלא מבשרי אחזה אלקי, וע"י שמסתכלים למעלה ביקום, וגם למטה בתוך תאי הגוף כמו שדברנו, אזי אפשר לדמות ע"י כח הדמיון את גודל עוזו ותפארתו, ושהוא עושה נפלאות גדולות לבדו בכל עת ורגע, ולתבונתו "אין מספר" גימ' אמת (כי אמת הוא ענין יחוד גמור כמו שדיברנו, שאין שייך בו מספר). וע"י התבוננות בכל זה בכח הדמיון, מגיעים ליראת שמיים - והאלהים עשה שיראו מלפניו.

אמת

קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, אולי אפשר לומר פשט, שאין לנו לבקש מה' אלא מדת האמת, כי כל שאר הדברים הקב"ה ממילא ייתן לנו לפי מה שמבין בחכמתו שטוב לנו, אבל "אמת" הוא הדבר היחיד שאין אנו מסוגלים לקבל בלי רצון לקבלו (כמו שאי אפשר לעבוד על מדת ענוה). לכן אין לנו לבקש מה' אלא שיטהר לבנו לעבדך באמת, כי אין שום מניעה מצד ה' לתת לנו את כל אור שבעת ימי בראשית שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, אלא המניעה היחידה הוא כמש"כ "אנכי" עומד בין ה' וביניכם, רק האנכי מפריד, דהיינו השקר שכאילו רצוני גם נחשב למשהו לעומת רצונו. ולכן גנז הקב"ה את האור בתורה, שע"י התרי"ג עיתין מבטלין את האנכי. כדכ' תתן אמת ליעקב, יעקב איש תם יושב אוהלים, תם אותיות מת, שממית עצמו בעולם הזה באהלו של תורה, ולכן דווקא יעקב אבינו לא מת, כי אמת אותיות א-מת, שממית עצמו לשם אלופו של עולם, ולכן מתחבר עם חיי החיים ששם אין מיתה שולט כלל.

יהי רצון שנזכה להתקרב אל האמת, ושמעשינו ויראתינו יהיו תמיד מרובים מהחכמה שחונן אותנו ה', אמן.