הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד
מובא במסכת שבת (דף קל"ח): תניא רבי שמעון בר יוחאי אומר: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל" שנאמר: "כי לא תשכח תורה מפי זרעו (דברים ל"א), אלא מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" - הכוונה שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
מה עניין הלכה ומשנה במקום אחד, הלא בימי ר' שמעון ההלכות היו המשנה גופה (שעדיין לא היה אפילו גמרא וודאי לא שולחן ערוך)!
ונראה לומר שמשנה הוא אותיות "נשמה". ואותו ר' שמעון שנתגלה לו מעשה מרכבה וסודות התורה בזוהר הקדוש הוא אותו ר' שמעון שנמצא כמעט בכל הלכה במשניות הש"ס. כי סודות התורה הם כמו נשמה לגופי תורה, שהם ההלכות. ובכל משנה והלכה טמונה הנשמה של אותו הלכה, שהוא סודות התורה. ור' שמעון וחבריו למדו הלכות עם אותו השגה אלוקית, ובאותו אימה ויראה ורוח הקודש שהיה שורה עליהם בשעה שדברו ברזי תורה, כי הכל אחד.
ואולי זה כוונת ר' שמעון שעתידה תורה שתשתכח מישראל בעניין זה, שהנשמה וההלכה לא ייחשבו כדבר אחד. ארבע אבות נזיקין, שור שנגח, שניים אוחזין בטלית, יציאות השבת שתים שהן ארבע, וכו' כל הדינים האלו הם דברים העומדים ברומו של עולם כהררים התלוים בשערה (צדיקים נדמה להם כהר, ולרשעים כשערה, כי אמונה הוא כשערה שכל ההר תלויה בו), וכל הלכה והלכה כולל בתוכו פשט רמז דרוש וסוד. ואוי לדור שלנו ששכחנו את פנימיות התורה, המשנה - הנשמה - שנמצא בתוך כל הלכה והלכה.
ונראה ששמעתי פעם בשם הבעה"ס שבעצם אין ההבדל בין תורת הנגלה ותורת הנסתר מבחינת התוכן. אלא שההבדל נמצא רק במה שמשיגים. כי יכול האדם ללמוד כל ספרי הזוהר ואריז"ל ואינו מבין דבר, כי הכל מדבר מדברים רוחניים שאין לעיני בשר שום השגה בהם. ובשבילו זה נחשב באמת לתורת הנסתר! ולאיש כזה, נראה שמוטב שילמד רק גמרא והלכה, כי לפחות יכול להבין את הפשט, והמאור שבה מחזירו למוטב.
אבל לצדיקים ובעלי השגה הרי שכל התורה כולה היא תורת הנגלה, כי התורה אינה מסתירה את עצמה מהם, והם זוכים לראות גם את הנשמה שבהלכה, כמו שכותב הזוהר משל נפלא בפרשת משפטים:
לרחימתא דאיהי שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא, ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה, ואית לה רחימא יחידאה וכו'... לבתר דאיהו רגיל לגבה אתגליאת לגביה אנפין באנפין, ומלילת בהדיה כל רזין סתימין דילה, וכל ארחין סתימין דהוו בלבה טמירין מיומין קדמאין. כדין איהו בר נש שלים בעל תורה ודאי, מארי דביתא, דהא כל רזין דילה גליאת ליה, ולא רחיקת ולא כסיאת מיניה כלום.
ומה יכולים אנשים כערכינו לעשות?
ונראה לומר (ברכות ל"ג) שאין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד. וכמו שדיברנו פעם, יראת שמים = מעשה = אמונה. נעשה חייב להיות תמיד קודם לנשמע, כי זה כל התורה כולה (בא חבקוק והעמידן על אחת). ורק מי שיראתו ומעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת... ובעצם כך צריך להיות אפילו אצל צדיקים ובעלי השגה, כמו ששמעתי שבסוף חייו של הבעש"ט אמר שלמרות כל מה שזכה להשיג הוא עדיין כמו "א נער און גלויבט" (כמו נער ומאמין).
ולכן, בכח האמונה יכול כל איש ישראל ללמוד גם הלכה וגם זוהר עם אותו התלהבות והתפעלות. כי מי שמאמין שיש סודי סודות בכל הלכה והלכה, ומעשיו גם מוכיחים עליו כמו שכותב הזוהר במשל הנ"ל שמגו רחימו דרחים לה עבר לתרע ביתה תדיר, זקיף עינוי לכל סטר…. ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה, אז בכח האמונה הוא יכול לזכות להרגיש התפעלות ושמחה גדולה בלימוד גמרא והלכה ג"כ, ואולי גם יזכה לנשמה שבתורה, שממנו נובע הדברים הרבה (אבות ו' א'). אבל לעולם ילמד אדם שלא לשמה, דהיינו שלא יצפה לזה, וישמח בחלקו גם ללמוד "לעולם" שלא לשמה, אם כך הוא רצון ה'.
וא"כ, האם יש בכלל עניין לקרוא בספרי חסידות וזוהר אם בכל אופן אין אנו מבינים כלום? ודאי שכן! כי דווקא ע"י לימוד זוהר וחסידות מתפתחת ומתגדלת האמונה בתוך הלב, כי מתחילים להרגיש כמה עמוקה היא התורה לאין שיעור, וכמה שאין אנו מבינים כלום (חכמה = כח מה), ומתחילים להרגיש גדלות השגת התנאים כמו רשב"י וחבריו וקטנות השגתינו, אז מתחילים לאט לאט להרגיש גדלות והתפעלות כשלומדים משנה וגמרא גם כן. ואע"פ שלא יהיה דור כמו דורו של ר' שמעון עד שיבוא המשיח, זהו רק בבחינת "ברורה" דהיינו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, אבל ע"י האמונה שהלכה ומשנה הם "אחד" זוכין להשיג את ה"מקום" שנמצא בהלכה, כמ"ש וירא את המקום מרחוק.
יציאת מצרים (מבחינה פרטית)
חַמְשִׁין זִמְנִין אִדְכַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹרַיְיתָא (זוהר הקדוש, יתרו פ"ה ב'). וכן מזכירים יצ"מ בקריאת שמע פעמיים בכל יום, כי פרעה הוא משל ליצר הרע שבתוכנו, וזה כל העבודה של יהודי לצאת מארץ מצרים כדי שיהיה רק רצון אחד (כי המילים "ארץ-מצרים-רצון" כולם אותו שורש שמסמל "הרצון" שלנו). וכל אחד ואחד חייב לראות את עצמו כאילו וכו' דהיינו לעבור תהליך של שבירת היצר עד תומו. ובתחילת התהליך, הקב"ה שולח לנו ניסיונות וייסורים כדי לעורר את הנשמה ולזכך אותנו. במכת דם כתיב: וַיִּפֶן פַּרְעֹה, וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ גַּם-לָזֹאת. דהיינו בהתחלה לא כ"כ שמים לב. במכת צפרדע: מתחיל משהו להתעורר, כדכת' הַעְתִּירוּ אֶל-ה', וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַה'. במכת כנים: וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא – מתחילים לראות את השגחת ה' בחיים שלנו, כבר איננו יכולים להתעלם. במכת ערב: אומר פרעה לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם–בָּאָרֶץ. דהיינו שאפשר לעבוד את ה' וגם להישאר בתוך הרצונות שלנו. ערב הוא לשון ערבוביה של טוב ורע. דהיינו שאפשר ששתי רצונות ישלטו ביחד. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ:"אין אני והוא יכולים לדור ביחד". עבודת ה' מתחייב לעזוב את ה"ארציות", א"א לזבוח לאלוקינו בארץ. אז כשפרעה רואה שאין לו ברירה אז הוא אומר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר–רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת;דהיינו "אנכי" – האני – הרצון שלי מסכים שאצא מהרצון שלי לקצת זמן, אבל מיד אחרי עבודת ה' אחזור לרצונות שלי. אבל מכיון שזה עדיין "אנכי" – פרעה אינו באמת מתכוון לתת לנו לצאת מהרצון שלנו כלל וכלל, ולכן מגיע מכת דבר, ומכת שחין, ומכת ברד, ועדיין אין פרעה (לשון עורף) נותן לנו לעזוב את מצריים. במכת ברד: פרעה מתחיל להישבר, חָטָאתִי הַפָּעַם: ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. הַעְתִּירוּ, אֶל-ה'… וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד… וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בכל זאת עדיין אינו מוכן לתת לנו לצאת מהרצון שלנו. אחרי שמשה מתרה פרעה אודות מכת ארבה קורא פרעה להם ואומר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם; מִי וָמִי הַהֹלְכִים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ–כִּי חַג-ה', לָנוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם… לֹא כֵן, לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-ה'. דהיינו רק בחינת גבורה, כשמרגישים גדלות המוחין, אבל א"א לעבוד את ה' גם במצבי חלישות הדעת וקטנות המוחין. אחרי חושך: קורא להם פרעה ואומר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה'–רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם. דהיינו שמסכים סוף סוף שצריכים לעבוד את ה' בכל מצב – גם כשאין מרגישים חיות, אבל לפחות צאנכם ובקרכם יצג, הבהמיות שלכם תשאירו במצריים, דהיינו אכילה, שתיה, שינה, זיווג. זה לא שייך לעבודת ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת; וְעָשִׂינוּ, לַה' אֱלֹהֵינוּ… בכל לבבך, בשני יצרך, —כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, לַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹהֵינוּ, אדרבה, בכל דרכיך דעהו! וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי–כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת – כי דרגה זו של עבודת ה' היצר הרע מרגיש כמו מיתה ממש, ואינו יכול לסובלו. עד אחרי מכת בכורות, בלית ברירה, כשהורג ה' את בחינת הבכור של הרצון שלנו, אז אומר היצר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי–גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה', כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי. דהיינו ע"י שמעלים גם את הבהמיות והגשמיות לה' ממילא נתעלה גם היצר הרע ונהפך למלאך קדוש, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וכמו שאמרו חז"ל וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד – זו היצר הרע.