כי כל בשמים ובארץ

כי כל בשמים ובארץ (יסוד)

לך ה' הממלכה (מלכות)

ידוע שמילת כל הוא בחינת יסוד, משפיע, ובזהר מובא הסבר לזה מהפסוק "ויכלכל יוסף את אחיו". וכתוב שם שמלכות הוא ג"כ בחינת כלה (בנויה מהמילה "כל") בהיותה גם כן מכלכלת את ה"יסוד" שמעליה ע"י אתערותא דלתתא (עליית מ"ן), כי העליון רוצה להשפיע לתחתון (כדוגמת זכר ונקבה שרצונם הם אחד לשני).

המילה "כל" בנויה מאות כ' כדוגמת כוס, ואות ל' שמראה על קבלת השפע מלמעלה אל תוך הכלי שמאחוריו. ולכן "כל" מסמל שלמות של "משפיע ומקבל". כי העשר ספירות הם בעצם רק שניים: ט' ראשונות ומלכות - משפיע ומקבל, "המתנשא לכל לראש", שהמלכות משפיעה בחזרה אל הט' ראשונות ע"י עליית מן ורצון לעשות נחת רוח למי שרוצה להשפיעה לה… ולכן מילת "כל" מסמל מלכות שג"כ בנויה מאותיות אלו מלשון כלה, שמקבלת מבעלה וגם משפיעה לו נחת רוח, וביחד הם שלמות - משפיע ומקבל.

המילה מלכות בנויה מהמילה "כל" בהיפוך, כי היא מכלכלת ליסוד ע"י הרצון שלה, שזה השפעה בהיפוך, מבחינת "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז", שאנו כביכול משפיעים להקב"ה, וכן כתיב "תנו עוז לאלוקים" (וכדוגמת מה שמובא בכמה מקומות שבוע שעבר פר' קדושים: "קדושתי למעלה מקדושתכם - דהיינו שקדושתי מתעלית ע"י קדושתכם).

בקבלת שבת מיד לפני הפיוט של "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים" אנו אומרים: "באו ונצא לקראת כלה. לכה דודי נצא השדה לקראת שבת מלכתא לחקל תפוחין קדישין".

וידוע ששבת הוא בחינת מלכות, ולכן היא נקראת כלה וגם מלכתא. וגם מילת "לכה" (דודי) היא אותיות כלה, וגם ידוע ששדה היא בחינת מלכות.

עוד שמתי לב שבפסוקים אלו מופיעה שבע פעמים מילים שכוללים אותיות "כל", ואולי זה הוא כנגד ז' מדות המלכות, וז' ימי השבוע:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

כת' ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן… ידוע שמעשה המשכן היתה כנגד בריאת שמים וארץ, ולכן כתיב לשון "כלות" - לשון מלכות, כמו וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ.

מלכות הוא ג"כ לשון לגמור, ולכן הוא מדת הדין שעושה כליון ברשעים - כמו במצרים בחצות הלילה, שלילה הוא בחינת דין, והצבע של הלילה היא "תכלת" - לשון כליון (כך לשון הזהר: "ותכלת" -- דא פסח, שולטנו דרזא דמהימנותא (ואמונתך בלילות), רזא דגוונא תכלא, ובגין דהיא תכלא, לא שלטא עד דשציאת וקטילת כל בוכרי דמצראי, כמה דאת אמר (שמות יב כג) ועבר יהו"ה לנגף את מצרים, בגין כך כל גוונין טבין בחלמא בר מן תכלא).

ושמתי לב שמילת "כל" = 50, כי חמישים הוא רזא דשלמותא, עולם החירות. (וכן "ים" שהוא בחינת מלכות ג"כ גימ' 50) ולפני שמגיעים לחירות, צריכים לתקן כל המדות, שבע פעמים שבע = 49, כי שלמות כל המידות מביאה לחרות. ולכן יום השבת באה אחרי 7 ימים, כי היא כדוגמת עוה"ב, שלמות של מלכות, אחרי תיקון ו' המדות. ולכן אנו צריכים 49 ימי הספירה לפני שאנו יכולים להגיע לקבלת התורה, כי תורה הוא חרות = חרות על הלוחות, והתורה הוא בחינת יעקב איש תם יושב אהלים, תם היינו ג"כ שלמות.

"ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם". תומם לשון איש תם. וכן כתיב: תורת ה' תמימה… ו"כל" ו"תם" עניין אחד הם. והתורה נקראת כלתו של משה (מפסוק זו). ויתן אל משה ככלותו… כְּלִיל תִּפְאֶרֶת (תורה הוא בחינת תפארת) בְּרֹאשׁוֹ נָתַתָּ, בְּעָמְדוֹ לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינַי. וּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְּיָדוֹ

עשו הרשע אמר "יש לי רב" . וזה מגוחך כי ביחס למה יש לו "רב"? הרי "לי הכסף ולי הזהב אמר ה", והכל הוא כאפס ואין כלפי האין סוף (כי אפילו אחוז 1 מ-אין סוף הוא ג"כ אין סוף)!

אבל יעקב אבינו אמר "יש לי כל" = 50, כי יעקב הוא התיקון של מלכות, שופריה דיעקב כשופריה דאדם קדמון, ובו השלמות, ולכן "יעקב איש תם" כמו שאמרנו לעי', וכן כתיב - ויבא יעקב שלם עיר שכם. (וכן כתיב אצל אברהם - וה' בירך את אברהם בכל. מדרש: בת היה לו לאברהם ובכל שמה, כי כל הוא בחינת מלכות, נקבה, והוא התחיל את התיקון של מלכות ע"י התורה שנשלם ע"י יעקב… וגם הדיבור הראשון של ה' אל אברהם היה לך לך - אותיות כל בהיפוך)

ויעקב, לשון עקב, הוא בחינת "עקבתא" דמשיחא שאמר לעשיו: ואני אתנהלה לאיטי (בחינת רחמים - לא בבת אחת כמו שהיה אצל אדם הראשון בלי הצלחה, אלא) לרגל המלאכה אשר-לפניי ולרגל הילדים, עד אשר-אבוא אל-אדוני שעירה.

ו"מלכות" היא ג"כ לשון מלאכה, כי בה נמצאת "כָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

ואחרי שיעקב מכלה את כל המלאכה (לרגל המלאכה אשר לפניו) ומתקן בחינת מלכות, כתיב: ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה. וכן כתיב: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש.

כי כל ה"רב" של עשו הוא כקש - כאפס ואין (רב הוא גם אותיות "בר" - ובמשלי כתיב "באין אלפים אבוס בר". ורש"י פי' "בר" - נקי וריקם).

אש + להבה = גימ' "גשם".

גשם הוא המים שיורד מלמעלה ומרווה את הארץ, בחינת משפיע.

וגשם הוא גם לשון גשמיות - דהיינו ארץ, בחינת כלי.

כי יעקב עם יוסף, (אש + להבה = גשם) הם שלימות המלכות, משפיע ומקבל.

ותיקון המלכות מכלה את ה"רב" של עשיו שמתברר כ"קש" - שנראה כהרבה אבל אינו אלא קש וגבבה, בלי שווי כלל.

49 הוא 4+9 = 13 = אחד. כי שבע פעמים שבע הוא שלמות המלכות - והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

--

בקבלת שבת אנו אומרים: כִּי גָדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים… וגם יתרו אמר: עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלהים.

מה הגדלות בזה שהוא גדול מכל האלהים, הרי אין באלוהי העמים שום ממשות כלל! אלא ידוע כי הטבע = אלוקים, והקב"ה שם כוחות בטבע, שמש, ירח וכוכבים, רוח, אש, מים וכו' - אשר חלק ה' אותם לכל העמים, כי העמים הם תחת שליטת הטבע, והם מחשיבים כוחות הטבע כאילו כוחות בפני עצמם, אלא שאנו יודעים שכולם הם תחת שליטתו יתברך ולכן הוא גדול מכל אלוקים.

אלהים = 86 = הטבע = 86 = הכסא, כי הקב"ה מכוסה בתוך הטבע (כסא לשון מכוסה, כמו שמילת "עולם" הוא לשון העלמה). וזה שאנו אומרים שהקב"ה יושב על הכסא פי' שהוא משדד כל מערכות הטבע.

המילה "כוס" ג"כ = 86, כי כוס הוא כלי קיבול, כמו כלה, נוקבא, (האות כ' הוא כדוגמת כוס, והאות ס' כדוגמת פי הכוס).

* "אסתר קרקע עולם היתה". אסתר לשון הסתרה, קרקע - בחינת מלכות, עולם לשון העלמה...

*המילה דל בנויה מאות ד' - דלית ליה, כי הד' לא יכול לעמוד לבד, הוא יפול בלי שסומך על הל' שהוא צינור השפע מלמעלה. ואולי גם המילה רש - ולרש אין כל, הר' גם אינו עומד לבד וצריך לסמוך על הש'. כי אין לו "כל" - בחינת מלכות, אז הוא צריך לסמוך על הג' קוין למעלה מהמלכות, אבל לכן הוא רש כי בלי הכלי, אין מקום לשפע. (וואס איז נייעס?)

--

בפרשת השבועה קראנו: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי יהוה מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב"

מום = 86, כי מום היא בחינת הסתרה, בחינת אלהים = דין. ואע"פ שאנו רואים מומים וחסרונות בתוך "הטבע", זהו ג"כ אלהים, רק שהוא בהסתרה. כמו כלי שנמצאת בחסרון, "כוס" = 86. (וזכרני שראיתי פעם בזהר שהשדים ומָארֵי דִינָא הם בעלי מומין, כי מום = אלהים - דין, והוא ג"כ בחינת אלהים אחרים, כי זה לעומת זה ברא אלהים).

ואיש אשר יש בו מום, הרי שבחינת דין שורה עליו ולכן לא יגש להקריב את אשי יהוה - כי שם הויה מראה על רחמים, רח+מים, ולו חסר בחינת מים, "כי מום בו" (מים = 90, מום = 86, אולי כי חסר לו ד' אותיות של שם הויה), ולכן את לחם אלהיו לא יגש להקריב, אלהיו דייקא, שהוא בחינת הדין בלי המתקה שנמצא אצלו.