צור לעומת סלע

ברפידים כתיב וְהִכִּיתָ בַצּוּר, כי צור הוא בחינת דין, עיין זוהר (חלק א דף צא, א) על הפסוק כי מי אל מבלעדי ה' ומי צור כאלוקינו. משא"כ בפרשת חקת אחרי קבלת התורה, היא נקראת סלע - כי סלע משתמשת לבנין, זאת אומרת שיש לו תיקון והשתמשות, לעומת הכאה. משא"כ צור, כמו שנאמר הנני עומד לפניך על הצור "בחורב" - מלשון חורבן, כי אין לו תיקון אחרת.

וכתיב וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. כי דבש הוא בחינת תורה, כמו שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, כי הוא מתוק וגם בצבע ירוק (בלשון הזוהר, וצהוב בלשון של היום) שצבע זו היא בחינת תפארת (בהיותו בין לבן, שהוא חסד - ואדום, שהוא דין), כי יש בתורה שני בחינות אלו, כמו שנאמר מימינו אש דת למו, שימין הוא חסד ואש הוא דין. ולכן מסלע יצא "דבש" דווקא, משא"כ מצור יצא "שמן" שהוא בחינת חכמה כידוע (דכת' ושמן על ראשך אל יחסר) כי הם למדו אז שיש רק תיקון של הכאה לפני קבלת התורה, שזו נבחן רק להכנה לתורה ולא לתורה ממש. (חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין. רואים שתורה היא דרגה הרבה יותר גבוה מחכמה).

שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים

וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים, דהיינו שוב אותיות "מרים". פירוש, כיון שהם אמרו "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם" - לכן ענה להם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים, דהיינו אתם מעדיפים מרים? כי אין אתם מאמינים בדרך התורה שיכול להוציא לכם מים מתוקים מסלע.

ולכן שאל אותם מיד אחרי זה, "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" אתם הרי סבורים שלא יתכן להוציא מים מסלע! ולכן וירם (גם אותיות מר) משה את ידו ויך את הסלע פעמיים, דהיינו לשיטתם, שאין דרך של "דיבור" אלא רק הכאה.

הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה

המילה "המן" הוא דוקא, כמאמר חז"ל "אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין צז,ב), כי אינם מאמינים בדרך התורה, אז הוא שואל אותם, אתם מעדיפים דרך הייסורים - מלך שגזרותיו קשות כהמן?

ועוד י"ל שבחינת "המן" ועמלק הם אלו שמגבירים את ה"ספק" (גי' עמלק) בלב בני ישראל שאין אפשרות להוציא מים מסלע, דהיינו מהמלכות שהוא בחינת "טבע". כי "הֲמִן" הוא לשון שאלה שמראה על ספק. והם הם המסיתים כנגד דרך התורה ואין מאמינים בה. ולכן אמר להם - אין אתם שואלים זאת, אלא "המן" הוא ששואל "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?", דהיינו בחינת עמלק שבתוככם.

ושורש החטא של עץ הדעת גם טמונה פה. כדכ' "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?". כי היה לאדם הראשון רק מצוה אחת, שהוא בחינת תורה. והיה לו חסרון באמונה שע"י האיפוק, שנבחן לבחינת "סלע" (כי היצר הרע מקשה עלינו להתאפק) יזכה להוציא מים חיים - עץ החיים. ולכן עונשו היה לסבול בדרך ייסורים, כי לא האמין בדרך התורה. ורק אחרי כמה אלפי שנים כשקיבלו בני ישראל את התורה שוב חזרה לעולם "דרך התורה" לתיקון המלכות.

יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי

וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם, כי בסופו של דבר שני הדרכים מובילים לאותו תוצאה, אבל בדרך התורה יש הרבה יותר כבוד שמים, כי הוא מתוק ולא מר, ואז מתגלה חסדי ה' בעולם. ולכן אמר הקב"ה יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כי אם בני ישראל היו רואים שדרך התורה מוציאה מים מתוקים מהסלע המר ושאין צורך בהכאה (דהיינו יסורים) אז היה הקב"ה מתקדש ביותר לעיניהם.

ואין הכוונה שמשה ואהרן ח"ו לא האמינו, אלא יען לא האמנתם בִּ"י - שהוא ראשי תיבות "בני ישראל" - לא חיזקתם את האמונה של בני ישראל בדרך התורה, לְהַקְדִּישֵׁנִי - כי אם היו מדברים אל הסלע היה "מתקדשת" שמו של הקב"ה בעיניהם.

קָּדֵשׁ

ובמיתת אהרן כתיב "על אשר מריתם את פי" - מריתם הוא אותיות "מרים מת", כי בגלל שמרים מתה, נשתלשל הדברים ולא זכו להיכנס לארץ.

ועונשם היה מדה כנגד מדה, הֵמָּה מֵי מְרִיבָה… וַיִּקָּדֵשׁ בָּם, כמו "בקרובי אקדש", ועיין רש"י שע"י הענשת הצדיקים מתקדשת כבוד שמים.

ונראה לומר שלכן נקרא המקום בשם קָדֵשׁ, ע"ש שנתקדש ה' ע"י עונשם של שני צדיקים אלו. ויך ה' פעמיים - במיתת אהרן ובמיתת משה.