מצ"ש חקת

בעניין בארה של מרים ומי מריבה

1. למה הבאר הייתה דווקא בזכותה של מרים הנביאה?

2. למה ברפידים צוה ה' את משה להכות בצור, ובקדש צוה ה' לדבר אל הסלע?

3. מה היתה כוונתם - שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים?

4. מה הייתה כוונתם בשאלה, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם? אם אמר ה' שיצא מים אז בודאי שיצאו מים!

5. מה הייתה טענת ה' עליהם, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. היתכן שהיה חסרון באמונה למשה ואהרן?

מים מרים ומים מתוקים

ידוע ש"אבן" היא בחינת מלכות, כמ"ש אבן מאסו הבונים וכו' ומלכות הוא הכלי שדרכה יוצאת השפע, הנקראת מים, לנבראים. (וכידוע שצד "ימה" של ארץ ישראל היא כנגד מלכות).

ויש שני סוגי מים היוצאים מן המלכות: מים מרים ומים מתוקים. וכמו שמצינו אצל סוטה שיש מים ה"מרים"[1] כי המלכות עצמה גורמת ייסורים ומיתה לרשעים, כידוע שמלכות הוא דין (שם אלוקים), והוא מלשון "וכל הרשעה כלה בעשן תכלה" דהיינו שעושה כלה ברשעים[2]. אבל כשהמלכות מתוקנת ע"י התורה, אזי היא מוציאה מים מתוקים. ולכן אצל סוטה לוקחים מעפר המקדש, כי עפר הוא בחינת מלכות כידוע, ואם לא נטמאה אזי המים נהפכים למתוקים, כי בזה שקיימה את התורה, העפר מוציאה מים מתוקים והיא מתברכת ונזרעה זרע.[3]

דרך ייסורים ודרך התורה

אחד מסיבות הגדולות לירידת אבותינו למצרים הייתה ללמד את ישראל שיש רק שני דרכים, או דרך ייסורים או דרך התורה. זאת אומרת, שהקב"ה רצה להראות שאם אתם תהיו עבדים למצרים (לשון 'מיצרים' והגבלות, דהיינו לגשמיות) אז תצטרכו לעבור ייסורים קשים. אבל אם תהיו לי לעבדים תזכו לחירות, כדכ' חרות על הלוחות, שהוא המים המתוקים של דרך התורה.

ולכן אמר ה' למשה בסנה: "וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". כי כל תכלית הירידה למצרים היתה להכין את אבותינו לקבלת התורה[4]. והתורה הוא בחינת רחמים, דהיינו תרי"ג עיטין (עצות) איך לשנות את הטבע שלנו במשך הזמן בדרך נועם, בלי ייסורים קשים. עד שזוכין לתרי"ג פיקודין, דהיינו שהאור של כל מצוה ומצוה "נפקד" בתוכו, שזה בחינת מים מתוקים.

ורק אחרי שסבלו במצרים היו יכולים לומר "נעשה ונשמע" בלב שלם, אע"פ שקבלת עול התורה גם היא אינו קלה לבשר ודם. משא"כ שאר אומות העולם שלא עברו ייסורי מצרים, לא רצו כלל לקבל את התורה, כי לא נתן ה' להם לב לדעת ועינים לשמוע את ההבדל בין שני הדרכים.

וכמו בכלל, כן אצל כל אחד ואחד, דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו - להשקיט לו מימי רע עד יכרה לרשע שחת. כי התורה מהפכת את ה"מי רע" למים מתוקים, ומכריע את הרשע שבקרבנו, דהיינו היצה"ר. וייסורים הם הקליפה שקודמת לפרי, ועל ידם זוכה האדם להכיר את המעלה של "ומתורתך תלמדנו".

מרים הנביאה

איתא במדרש שמרים נקראת כך ע"ש שבשעה שנולדה נהיה "מר" לישראל והתחילו להשליך את הבנים הנולדים אל תוך היאור.

ובזוהר פרשת חוקת מובא שמרים היא המרכבה למלכות (לעומת אהרן שהוא בצד ימין - חסד, ומשה שהוא באמצע - תפארת, ולכן שלשתן לא נקברו במקום אחד). ונראה שמרים היא אותיות מר-ים, כי "ים" שהוא בחינת מלכות כנ"ל, נהיה מ"ר. והמילה מר הוא גי' ספק וגם גי' "עמלק", כי בחינת עמלק מגביר את הספק בלב בנ"י כאילו שאין השגחה עליונה בתוך הטבע כי הכל בהסתר. וספיקות אלו גורמים לעיקר המרירות של ההסתרה, כי אם היינו מאמנים באמת שכל דרכי ה' הם חסדים גמורים, אזי לא היינו מרגישים טעם של מרירות אפילו בייסורים.

ובתקופה זו של "מרירות" במצרים עמרם פרש מאשתו יוכבד, אבל מרים שכנעה אותו לחזור אליה מתוך אמונה שגם בתוך ההסתרה יש השגחה, ולכן מוטל עלינו לעשות כל אשר בידינו והנסתרות לה' אלוקינו. וזהו עיקר תיקון המלכות - "ואמונתך בלילות". ובזכותה נולד משה, שנאמר עליו "כי מן המים משיתיהו". כי משה הוא בחינת תורה, שנמשלה למים, והוא כולו אמונה - כמו שאמרו חז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה. והתורה ממתקת את המים המרים של המלכות, כמו שהסברנו לעיל, לעומת דרך ייסורים.

ומרים הייתה גם קשורה להצלת משה מסכנה, כדכ' ותתצב אחותו מרחוק וכו'. וראה בזוהר כמה גדולה זכותה של בתיה בת פרעה בזה שגידלה את משה, שהיכלה בגן עדן גבוה מעל כולם, אז ק"ו מרים.

ולכן הבאר הייתה בזכותה של מרים, כי ידוע שבאר היא מלכות, וכן בחינת "אבן" כמו שאמרנו לעיל, וכיון שע"י אמונתה המתיקה את ה"מרים" בהולדת משה, שאז התחיל המתקת המים המרים של המלכות ע"י בחינת תורה, לכן בזכותה, הוציא הסלע מים מתוקים לישראל.

והמדרש אומרת שבארה של מרים התגלגלה ביחד עם בני ישראל עד שהגיעו לארץ ישראל ואז הוא השתקע בים הכנרת, כי הכנרת היא גם בחינת מלכות כמו שכתוב בזוהר שמשם יוצא התכלת שהוא מלכות (עיין לעיל), וכנרת היא גם מלשון כינור, שכינור הייתה תלויה מעל מיטתו של דוד (בחי' מלכות), עיין שם.

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה

בכל מקום שבני ישראל היו צריכים למים במדבר, הפסוקים מלאים בסודות נפלאים בענין התורה שנמשלו למים, כדכתיב "הוי כל צמא לכו למים" - ואין מים אלא תורה. וכל התורה הוא סודות ורמזים נפלאים, ולא סיפורים בעלמא ח"ו, אלא נוגע לכל אחד ואחד בכל עת וזמן.

המקום הראשון שהגיעו אחרי קריאת ים סוף היה מרה. וכתיב "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" - אותיות מרים, "וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהֹוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ". בפסוק זה ישנו ארבעה רמזים לתורה. א' ויּוֹרֵהוּ -לשון "תורה". ב' "עץ" - בחינת תורה דכת' עץ חיים היא למחזיקים בה, ג' חק ומשפט דהיינו תורה ממש. ד' - וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם - בחינת תורה. [5]

וכל אלו הרמזים באים ללמד שבזכות התורה, המים המרים שמוציאה המלכות נהפכים למתוקים.

אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ

ומיד אחרי זה במרה נאמר להם: אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו--כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.

ולמה לא אמר להם אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וכו' ואהבך וברכך והרבך וכו', כמו שנאמר להם בפרשת עקב? כי דווקא במרה, שזו הייתה הפעם הראשונה שטעמו מרירות אחרי שיצאו ממצרים, אז רצה הקב"ה ללמד אותם את ההבדל בין שתי הדרכים, דרך ייסורים ודרך התורה. ולכן אמר להם שאם ילכו בדרך התורה, כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם - דהיינו כל מרירות הדינים שבמלכות, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. וזה מדויק להפליא, כי רפואה שייך רק במקום שיש כבר מחלה. וכיון שבטבעם המים של המלכות הם מרירים (הטבע = אלוקים, שהכל בהסתר), ודרך התורה הופכת את המים למתוקים, לכן זה נבחן לבחינת "רפואה".

ובדומה לזה אמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, דהיינו שאין התורה מכלה את היצר הרע לגמרי, אלא שהוא מרפא וממתיק אותו, עד שנוכל להשתמש בכלים אלו של "הרצון לקבל" לעבוד את ה'.

ועיין זוהר פרשת וארא (ובפירוש הסולם שם): וידעת היום והשבות אל לבבך כי הויה הוא האלוקים: אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה ולדעת כי ה' הוא האלקים, אז, והשבות אל לבבך, ותדע זה. כי לבבך פירושו, שיצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד. דהיינו ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, היינו בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע. שיהפוך המידות הרעות של יצר הרע להיות טובות, דהיינו שיעבוד עמהם את ה' ולא יחטא על ידיהם, ואז ודאי אין עוד הפרש בין יצר הטוב ליצר הרע, והם אחד. ואז תמצא כי הויה הוא האלקים, שמידת הדין שנקרא אלקים נכלל בהויה שהוא מדת הרחמים. ע"כ.

וזה נבחן כהוצאת מים מסלע, כי היצר הרע נמשלה לסלע (עיין רש"י קדושין ל, ב - וכפטיש יפוצץ סלע), וע"י התורה, בחינת רח-מים, הוא עצמו מוציא מים מתוקים.

וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה

אחרי מרה מיד הגיעו לאֵילִמָה, וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ-שָׁם עַל-הַמָּיִם. שוב רומזת לנו התורה, איך זכו לשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם? רק על ידי השִׁבְעִים תְּמָרִים, שהוא הע' פנים לתורה, או הע' חכמי הסנהדרין – שהם מלמדים תורה לישראל.

ולמה נקראת שִׁבְעִים תְּמָרִים? כי מתמר יוצאת הדבש, שהוא בחינת תורה (עיין לקמן מה שכתבנו על הפסוק וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר). ובאילים כבר לא היו צריכים להכאה, כי אחרי שלמדו תורה במרה שנאמר שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ, זכו לבחינת וַיַּחֲנוּ-שָׁם עַל-הַמָּיִם.

ואלי נקרא שמו אֵילִם ע"ש שהתורה כוללת מידות השלשה האבות שנקראו אֵילִם, כדכתיב הבו לה' בני אלים. ולכן תורה היא בחינת תפארת שהוא שלישי למדות, ולכן נתנה בחודש השלישי, וכן כת' ויהי ביום השלישי, והוא נתנה ע"י משה שהיה שלישי לבני עמרם, שבא משבט לוי – שהיה שלישי לשבטים. וכן כתיב ותצפנהו שלשה ירחים. ולפני מתן תורה אמר ה' לבני ישראל והייתם לי סגולה, כי סגול הוא גם בחינה זו (שלשה נקודות).

כָּל־מֵרִ֗ים

מרים היא גם מלשון מֵרִ֗ים, כדכ' כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת ה' (שמות פרק לה) כי ע"י נתינה לה' - אע"פ שקשה לנו בשעת מעשה וטועמים טעם של מרירות, בזה זוכים להרים את עצמנו ואת כל העולם לה', כמו שאמר אברהם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וכמו שאמרנו לעיל, שע"י העץ של תורה נמתקו המים, ואז ממילא "ושם נִסָּֽהוּ", כלומר שבחינת מר-ים שלא יכלו לשתות ממנו, נהפך לבחינת מֵרִ֗ים.

רָמָ֥ה בַיָּֽם

וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽה' כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם (שמות פרק טו). ויש לשאול למה אמרה מרים דווקא משפט זה מתוך כל פסוקי השירה? כי כמו שאמרנו לעיל, מרים היא בחינת מלכות שעושה כלה ברשעים, וע"י בחינה זו מתגאה ומתרומם כבוד שמים, ונהפכת בחינת מר-ים - ל"רמה בים". ולכן דווקא מרים הנביאה שנקראת כך ע"ש המרירות כשזרקו את הילדים ליאור, היא זו שהעידה עכשיו שמרירות זו נהפך ל"רמה בים" - ובזה גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה שמו של הקב"ה - כי בדבר אשר זדו עליהם!

וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע

אחרי מיתת מרים נפסקה הבאר, כי אז תמה זכות אמונת מרים הנביאה ובנ"י היו צריכים להתחדשות האמונה, בחינת תורה, כדי להחזיר את הבאר. וזאת בכדי שהמלכות, בחינת אבן יבש ומר, יוציא שוב את מימיו. ולכן צוה ה' אל משה וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, כי הדיבור של משה הוא בחינת תורה. (לעיניהם - כי עין הוא בחינת חכמת התורה). ואז יתן שוב הסלע את מימיו המתוקים. כי כמו שהסברנו לעיל, דרך התורה - בחינת דיבור - הוא מתוק, ודרך יסורים - בחינת הכאה - הוא מר.

קדש לעומת רפידים

ברפידים צוה ה' להכות על הצור, כי זה קרה מקודם מתן תורה ועדיין לא היתה תיקון ע"י התורה, אלא כל התיקון היתה רק להכות את המלכות - דהיינו את הרצון לקבל שלנו, להשקיט לו מימי רע. ולכן אמר לו ה' ברפידים - וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם. "אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר" דייקא, ולא אמר ה' "את המטה אשר נהפך לנחש" וכדומה, כי בזוהר (פר' שלח) כתיב שבחינת יאור הוא דין הקשה של מצרים (ולכן לא כתיב אשר הכית בו את הים אע"פ שמשה לא הכה את היאור אלא אהרן, אבל כיון שאהרן הכה על ידו נקראת על שמו, עיין שם). כי יאור היה אלוקים למצרים, כי מימיו של היאור השקו את מצרים כגן הירק, ואומות העולם מאמינים בכוחות הטבע ככוחות בפני עצמם, ולכן עבדו אותו מבחינת אלוקים = הטבע, כי כל כח בטבע שעשה רצונם נהיה להם לאלוקים. וכדי לצאת מעבדות פרעה היה צורך בהכאה של היאור, לשבר את "הטבע" ואת ה"רצון", כי עדיין לא נתנה התורה. (והקב"ה רצה דווקא להראות להם שלפני מתן תורה יש רק דרך הייסורים כדי שאח"כ יקבלו את התורה בשמחה, לכן צוה להכות דוקא, ולכן גם אמר "אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר" לרמז למה צריכים להכות את הצור).