בעניין השלום

עולם חסד יבנה, אין להקב"ה שום רצון אלא להיטיב, אבל שמצד הנברא חייב להיות הכנת הכלי, שזה נבחן כמדת הדין, דהיינו גבורה. והיה מחלוקת בין חסד לגבורה, עד שבא מדת תפארת, דהיינו רחמים, ועושה שלום ביניהם. ואולי זה הפירוש "רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאינו מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים". דהיינו שהקב"ה רצה שמדת הדין יסכים להחסד ע"י הכנת הכלים של הנברא. וזה נעשה ע"י שבירת רצונו של הנברא לעשות רצון קונו. ולכן נתן הקב"ה לאדם הראשון מצוה אחת כדי שיהיה לו הכנת הכלי לקבל החסד ע"י מדת הדין. אבל כיון שנכשל, ראה שאין העולם מתקיים. כי אין להנברא את הכח לעשות הכל בבת אחת, ולכן שיתף עמו מדת הרחמים, ר"ח (יצחק) מים (אברהם), שהוא דין במשך זמן… וזה בחינת תורה, מימינו (חסד) אש דת למו (דין). שע"י התרי"ג מצוות שנעשים ע"י רבבות אלפי ישראל במשך ששה אלפי שנין, עבודת הבירורים נשלמת לאט לאט עד גמר התיקון.

ולכן התורה הוא בחינת שלום, כמו שנאמר "וכל נתיבותיה שלום". כי רחמים עושה שלום בין חסד לדין, ע"י שהדין מסכים להחסד.

ולכן שלום נקרא יסוד, כי השלום בין חסד לדין הוא הצינור של שפע להמלכות. כי בלי השלום, דהיינו בלי שהדין יסכים להחסד, אין יכולת להשפע לרדת. ויוסף הוא בחינת יסוד, שהוא דומה ליעקב, מדת תפארת, שעושה שלום בין חסד לדין.( שע"י שמירת הברית, שהוא בחינת יראת אלוקים ודין, זוכה שהדין יסכים לחסד ואז ירד כל השפע לעולם).

ויש שלום מבחינת עולם, שנה, ונפש.

מבחינת עולם "שלום" הוא ירושלים.

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ:

וכן כתיב, שבחי ירושלים את-ה'; הללי אלוהייך ציון (ציון וירושלים הם אותו בחינה של יסוד). כי-חיזק בריחי שערייך; בירך בנייך בקרבך. השם-גבולך שלום; וכו'

מביאים חז"ל במדרש (בראשית רבה כ"ו, י):

"אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'. שם קרא אותו שלם, שנאמר: 'ומלכי צדק מלך שלם'. אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו יראה, כשם שקרא אותו אברהם - שם אדם צדיק מתרעם; ואם קורא אני אותו שלם - אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם: שלם - ירושלים".

כי אברהם, שהוא מדת החסד, ע"י שכפה מידתו ועקד את יצחק בנו כתיב עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ויקרא את המקום ה' יראה כי ע"י מדת היראה הוא עשה שלום בין מדתו למדת הדין. כי ע"י העקדה בהר המוריה, זכו לבחינת "וילכו שניהם יחדיו" שהדין הסכים להחסד, וזה הוא שלום. ואז, אחרי הדברים האלה נולדה רבקה, כי היו מוכנים ללידת יעקב, שהוא בחינת תורה, כדכת' ויבא יעקב שלם. ולכן כל זמן שיש יראת אלוקים יש שלום בעולם וירושלים נמצאת בנויה. אבל כשאין יראת אלוקים, אין שלום וירושלים נחרבת.

מבחינת שנה שלום הוא יום השבת, כי אז הדין מסכים לכל החסד והכל נשלם ואין בירורים, והוא בחינת עוה"ב. ולכן אומרים "שבת שלום" ולא "שבת שמח" או "שבת טוב". כי שבת הוא בחינת שלום. ולכן אומרים במעריב הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים, כי שבת וירושלים הם אותו בחינה של שלום, אחד מבחינת עולם ואחד מבחינת שנה.

ומבחינת נפש, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כי הם הכלים להתורה בעוה"ז.

ולכן אנו חותמים בשלום בשמ"ע וגם בברכת כהנים, כי ה"סוף" ותכלית של הכל הוא השלום בין חסד לדין. ואולי לכן בברכת שים שלום אנו מודים גם על "תורת חיים" שנתת לנו, כי תורה הוא בחינת שלום כנ"ל.

ובסוף התפילה חותמים בשלום ששה פעמים כנגד חג"ת נה"י:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

ואז אומרים "עלינו לשבח" שהוא בחינת מלכות. ובתפילה זו המילה מלכות מוזכרת 10 פעמים כנגד כל הספירות, כי אז נשלם הכל. ג' פעמים בחלק הראשון כנגד ג"ר, וז' פעמים בחלק השני כנגד הז' מידות.

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְ(לֹא )גוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם, (שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ). וַאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי (1) מֶלֶךְ (2) מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים. הוּא אֱלֹהֵינוּ וְאֵין עוֹד אַחֵר, אֱמֶת (3) מַלְכֵּנוּ וְאֶפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד:

עַל כֵּן נְקַוֶּה-לָּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם (4) בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל-בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל (5) מַלְכוּתֶךָ, (6) וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי (7) הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעוֹלְמֵי עַד (8) תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד, כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ: ה' (9) יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: וְנֶאֱמַר: וְהָיָה ה' (10) לְמֶלֶךְ עַל-כָּל-הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

ויש שלום למעלה ושלום למטה. ולכן אומרים: עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. -

מבחינת ירושלים, יש ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, כדכת' יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו…

מבחינת שנה יש עולם הבא למעלה ושבת למטה,

מבחינת תלמידי חכמים יש ישיבה של מעלה וישיבה של מטה…

כי התורה יצאה מחכמה עלאה ויורדת עד עוה"ז, וישראל גם כן יצאו משם, ולכן אנו אומרים אמור לחכמה אחותי את, כי שנינו מגיעים מאותו "מוליד" (כך כתוב בזוהר). וישראל ואורייתא וקב"ה חד הוא. אתה שלום ושמך שלום, מלמעלה עד למטה, הכל חד, כי השלום הוא תכלית ושלמות הכל.

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא, תורה מנין שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ארץ ישראל דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה, העולם הבא דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר.

ונראה לומר שגם פה מדברים מבחינת עולם, שנה, ונפש. עולם - זו ארץ ישראל, שנה - זה עולם הבא (שיבוא בסוף הזמן), ונפש - זו תורה, כי נר ה' נשמת אדם. ונר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. (בעיקרון "עם ישראל" הם בחינת "נפש" של "ישראל", אבל ישראל ואורייתא וקב"ה חד הוא).

ויש לפרש שיסורים הם מדת הדין, דהיינו שבירת הרצון והכנת הכלי. וע"י זה זוכים לתורה, לארץ ישראל, ולעולם הבא, שכולם הם בחינת שלום כנ"ל, וע"י היסורים של שבירת האהבה עצמית, מסכים מדת הדין להשפעת החסד.

ושלום הוא גימט' עשו. כי זה לעומת זה ברא אלוקים, כדכת' לגבי יעקב ועשו "ולאום מלאום יאמץ" - כשזה קם, זה נופל. "ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". כי ירשלים הוא בחינת שלום, אבל עשו מחריבו, כדכת' זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". עד שיקוים הפסוק ועלו מושעים בהר ציון (ציון הוא ג"כ בחינת יסוד) לשפוט את הר עשו. והר המוריה, שהוא ירושלים, הוא כנגד "הר עשו".

וכמו שעמלק = 240, ויד על כס י-ה = 239, כי כל זמן שעמלק בעולם אין הכסא שלם, וי"ד = דוד, כי דוד על כסא י-ה', כדכתיב וכסא דוד יהיה נכון לפני ה' עד עולם. וכשהכסא של דוד יהיה שלם, וה' יקים את סוכת דוד הנופלת, אז יקוים "זה יקום זה נופל", כי יד על כסא י-ה = עמלק. (ואלי בגלל זה חז"ל אומרים "אין הכסא שלם, כמילת "שלום").

וכן כתיב כי ורם לבבך...כוחי ועוצם ידי... רם = עמלק… ומצד שני… רם על כל גוים ה', ואראה את ד' ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל. (שוב, עניין הכסא). כי זה לעומת זה ברא אלוקים.

חותמו של הקב"ה אמת, כי חותם הוא לשון סוף וגמר. ובסוף ה"א" של התחילה - חסד, וה"מ" של האמצע - ת"ת, וה"ת" של הסוף - דין, יחאחדו כולם בשלום. תא חזי, הקב"ה נקרא שלום, הוא שלום ושמו שלום, ונתקשר הכל בשלום.