ה' אחד ושמו אחד
הסוד של "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" הוא כמו שכתוב בזוהר:
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד. לְעֵלָּא לָא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד. כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דַהוא אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:
והעניין הוא שהקב"ה הוא בחינת משפיעה וכּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ הוא בחינת מקבל. ועניין "יחוד קב"ה ושכינתיה" הוא כשכל אחד חושב רק על הרצון של הזולת, דהיינו שהמשפיעה רוצה רק להשפיעה, והמקבל רוצה לקבל רק בכדי להשפיעה נחת רוח להמשפיעה.
ואולי זהו הסוד של ה"ד" הגדול במילת אחד שבקריאת שמע. וכמו שאמרו חז"ל כל המאריך בה"ד" של מילת אחד מאריכין לו ימיו. כי ענין ה"ד" הוא דלית ליה מגרמיה כלום, דהיינו שאינו חושב כלום על עצמו אלא רק על הזולת, ולהאריך בד' פירושו הוא לכוון עניין האחדות השלם מב' צדדים, מצד המשפיעה ומצד המקבל. שמצד הקב"ה אין לו אלא רצון אחד להיטיב, וכל מה שאנו רואים בעולם הוא בעצם "אחד" ואין שום דבר אחר, אפילו כשנראה רע. ומצד שני מצידינו, לכוון שכל מה שאנו עושים, אפילו כשאנחנו במצב של קבלה, הכל צריך להיות ע"מ להשפיעה נחת רוח להקב"ה ולא לתועלת עצמנו כלל.
וזהו הסוד של "אני לדודי ודודי לי". כי ברגע שאנו דואגים רק לרצון ה', אזי אין שום מסך והקב"ה יכול להשפיעה כל טובו עלינו כרצונו תמיד. ולכן אמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כי כל הברכות הם בידי שמים להיטיב לנו, חוץ מיראת שמים, דהיינו הרצון שלנו לעשות רצונו, שזה הדבר היחיד שאנו צריכים לבקש ולחפש אחריו, שהוא פתח את כל שערי הברכות.
לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב… סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב.... פי' שאם אתם רוצים באמת לראות טוב כל הימים ולקבל את כל הברכות, צריכים רק ליראת שמים שהוא סור מרע ועשה טוב. וכמו שאמרו חז"ל, עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. וכדכתי', מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם. (ואמא הזכירה לי מה שחז"ל אומרים על הפסוק "במצוותיו חפץ מאד" ולא בשכר מצוותיו). כי חסרון באחדותו של קב"ה ושכינתיה הוא הדבר היחידי שמעכב את כל הברכות מלבוא. כי ברגע שאנו חושבים על עצמנו כבר אין "אחד" אלא שני רשויות, אבל כשכל אחד חושב רק על הזולת, אז שניהם נכללים ביחד בזווג ואחדות שלמה.
ואולי לכן כתיב לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי… כי בחינת "בנים" הם אלו שמתחילים את דרכם בעבודת ה' ואין להם עדיין אפשרות לחשוב רק על הזולת, ולכן אומרים להם, בנים - שמעו לי, תאמין לי, שאם אתם אוהבים חיים ורוצים לראות כל הטוב,יראת ה' אלמדכם, דהיינו לעשות רצונו כרצונך.
ואותו דבר הוא בעניין החכמה. כי מי שמחפש חכמה כדי לדעת כבוד אלקים, אזי מסתירים ממנו השגה אמיתית, כדכת' כבוד אלקים הסתר דבר. אבל אם רוצים רק ללמוד תורה כדי לעבוד את המלך, אזי "כבוד מלכים חקר דבר" ונותנים לו חכמת אלוקים מן השמים. ואולי לכן אומרים שאין אדם יכול ללמוד ולהשיג בתורת הנסתר עד שממלא כריסו בש"ס ופוסקים, כי רק מי שבאמת דואג לדעת את ליבון הלכה למעשה כדי לעשות רצון ה', אז יש באפשרות לגלות לו סודות התורה ורזין עלאין, כי הוא אינו מחפש אלא רק לעשות רצון ה'.
וה' הראה לי סימן היום שיסוד זו הוא אמת. כי ברגע שחשבתי על הנ"ל, גילה לי הקב"ה שראשי תיבות של "אני לודי ודודי לי" שוויון בדיוק למילת "אחד" במספר קטן. ואולי זאת היה בכדי להראות לי שברגע שחשבתי שהעיקר הוא לחפש רצון ה' ולא לדעת חכמות ונפלאות, מיד גילה לי רז אחד כסימן שאכן הוא הדבר!
ונראה לי שגם המילה "דודי" יש לו שני פעמים את האות ד' כמו שיש בהשם דוד, דלית ליה מגרמיה כלום, שזהו בחינת מלכות. כי ברגע שאין לנו מעצמיותנו כלום אלא רק דואגים למלכות שמים, אז ממילא יש בחינת מלכות בארץ, כי מלכות הוא השלימות של קבלת השפע, ולְעֵלָּא לָא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד.
והעולם הזה נבראה בה' אולי כי האות ה' בנויה מד' - דלית ליה מגרמיה כלום, ואין לו אלא מה שהי' משפיעה לו, שי' הוא חכמה, יסוד כל האותיות וכל המידות (וצריך עיון כי האותיות הם כלים ולא אור).
ועוד נראה לי שעניין הכסא ועניין השכינה הוא כך: כי באמת אי אפשר להשפיעה להקב"ה בעצמו כלום, כי אין לו שום חיסרון, ולכן ברא הקב"ה את השכינה הקדושה, בחינת כסא, בחינת נוקבא, כדי שהצדיקים יוכלו להשפיעה לה ולהקים שכינתא מעפרא, כמו הזכר שמשפיעה לנקבה. וכשעושים זאת אז הקב"ה יכול להשפיעה לעמו ישראל ג"כ בבחינת זכר לנקבה. יוצא איפה, שכלפי הקב"ה עם ישראל נבחנים לבחינת נוקבא, כמו שמצאינו אצל הר סיני שהקב"ה יצא לקראתינו כמו חתן היוצא לקראת כלה, אולם כלפי השכינה הקדושה, עם ישראל נבחנים לבחינת זכר המשפיעה לה נחת רוח.
מספרים שהבעל שם טוב הגיעה בחלום לבנו ששאל אותו "איך עובדים את ה'" והראה לו הבעל שם טוב בחלום הר גבוה ליד גיא עמוק, וקפץ מההר לתוך התהום ונתפרקו כל עבריו, ואמר לו, כך עובדים את ה'. ותמוה הוא. האם הקב"ה שכל רצונו רק להיטיב חפץ בעבודה כזאת? אלא אין זה מצד הבורא אלא מצד הנברא, דהיינו יסוד יחוד קב"ה ושכינתיה הוא בזה שאנו נותנים את כל כולינו להקב"ה, בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך, ואז ממילא הרצון היחיד'י של הבורא להיטיב מתכלל יחד עם הרצון שלנו לתת הכל לו, ונהיה אחד באחד באין מסך המבדיל כלל, ואז מתקיים מטרת הבריאה. זאת אומרת, שהסוד לקבל כל אור החכמה הוא דווקא בזה שלא רוצים כלום ומסירת נפש ממש עד כדי התפרקות כל העברים, ואז מיד זוכים להתאחד בהקב"ה בלי מסך וממילא זוכין למה רב טובך אשר צפנת ליראיך, צפנת דייקא, מאחורי המסך העבה של רצון לקבל לתועלת עצמנו, שהוא היש מאין שברא הקב"ה, ואנו הופכים את היש לאין, וממילא להנחיל אוהבי יש, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ה"יש" שהופכים לאין הוא הוא החלק שלנו בעולם הבא כמו שאומר הבית אהרן.
ואולי זה עניין אהבה תתא ואהבה עילאה. שאהבה תתא הוא הרגשת אהבת ה' בזאת שאנו מאמינים שכל מה שהוא עושה הוא להיטיב לנו, אבל אהבה עילאה הוא כשאינו חפץ כלל בהטבת ה' אלא רק למסור עצמו אליו לגמרי, ואז ממילא זוכין לבחינת "ולדבקה בו" למהוה אחד באחד, בחינת אני לדודי ודודי לי = אחד (ר"ת במ"ק). ואם אנשים היו מאמינים מספיק ביסוד הזו, היו קופצים לתוך אש לעבוד את ה' בכל כוחם. ואולי בגלל זה אין שום מקום בתורה שמוזכר מסירת נפש, אלא רק חז"ל גילו לנו. למשל, שאברהם נכנס לכבשן אש, ושיצחק פשט צווארו להישחט, ושנחשון קפץ לתוך הים, ושחור נסקל כשמיחה בעגל, ושפנחס ידע ששבט שמעון ינסו להרגו במעשה זמרי ולא פחד כלום לקנות קנאת ה', וכו' כל אלו הם מדרשי חז"ל ואין מסירת נפש ממש מוזכר בפירוש בתורה, כי א' יגידו שתורה בשמים היא או מעבר לים ולא בהשגתינו, וב' כי מי שיודע סוד זו יכול לקבל כל אור הגנוז לצדיקים, וכן להיפך ח"ו, כמו שכתוב בזוהר, שמי שמכניע כל רצונו לפני עבודה זרה ובמעשה כישוף וכו' השעירים ושדים עושים לו כל רצונו. כי זה חוק בטבע.
וידוע שעניין התחנון אחרי שמ"ע הוא זה שמוריד כל השפע, ואולי בגלל שנפילת אפיים הוא סוד "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו" כי רק ע"י מסירת נפש ממש זוכין לכל השפע.