מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. וכי דוד המלך החשיב דברים גשמיים?

אלא כדמפרש ואזיל, יקר בעיני ה' המותה לחסידיו…כי אני עבדך בן אמתך. דהיינו ששיבח את ה' על הזכות להיות עבד לו ולהיות מוכן למיסר גרמיה למיתה עבורו בכל עת. וזהו דבר הראוי להודות לה' אליו, כי אין הרבה אנשים הזוכים לדרגה זו, והוא רק ע"י סייתא דשמייא גדולה ומציאת חן בעיני ה'.

אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו. וכי אנחנו מבקשים ייסורים?

ויש להקדים, מה זה ייסורים של אהבה? ונראה אולי לפרש שאלו הם ייסורים שאדם לוקח על עצמו מתוך אהבת ה'. זאת אומרת שהוא כופה את יצרו לקום מוקדם בבוקר, ללמוד תורה, להתפלל, לגמול חסד, ולעבוד את ה' באמונה מתוך הדחק, וכו'.ואז, כל הייסורים שהוא זוכה להרגיש בעבודתו הן הן ייסורים של אהבה. ולכן אומר דוד אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה (כי בסופו של דבר, כל הייסורים באים מצד הקב"ה אשר ברא את היצר הרע כדכת' אשר הריעותי - ברכות לב.) אבל מתי אשרי לו? כשהייסורים הם מתוך "תורתך תלמדנו", דהיינו כשמשעבד עצמו לתורתו ולמצוותיו. ואזי אין הקב"ה צריך לייסר את האדם ייסורים של תוכחה, כדכ' השמרו לכם פן יפתה לבבכם… ועצר את השמים וכו' ר"ל, כי האדם מקבל על עצמו ייסורים של אהבה בדרך התורה.

וידוע שצדיקים היו לפעמים לוקחים על עצמם ייסורים נוראים, כמו שמספרים על ר' שלמה קרלינר, וכמו שמצינו גם אצל נחום איש גם זו (תענית כא.) ויש להקשות למה היו עושים כן, הלא אין הקב"ה חפץ בייסורים אלא רק להיטיב? ואולי יש לומר כי כל מה שהאדם מתאמץ יותר לעבוד את ה' באמת וביגיעה, זוכה הוא להרגיש יותר תענוג מבחי' טעמו וראו כי טוב ה'. ולכן, כל מה שאדם נותן יותר יגיעה ואמונה, זוכה ליותר תענוג, כי כל המסך שמבדיל בינינו לבין אור הגנוז הוא רק ר"ע (רצון עצמי). ולכן צדיקים תמיד מרבים יגיעה ואמונה מעל התענוג וההשגות שמשיגים, כדי שעבודתם ישאר בגדר בלתי לה' לבדו.

ולכן כשצדיקים גדולים כבר ייסרו את עצמם ע"י עבודת הגוף מעל הטבע, והם כבר זכו לתענוג נפלאה של בחי' עולמך תראה בחייך, הרי הם אינם חפצים בזאת כי אם לעבוד את ה' באמונה ולשמה. ולכן לפעמים הם מקבלים על עצמם ייסורים חדשים ונוראים, כדי שעבודתם ישאר בגדר יגיעה ואמונה ולא מחמת התענוג של אור הגנוז שמתגלה להם ע"י עבודתם.

ויכול להיות שבזה שמקבלים על עצמם ייסורים שהם כבר יותר ממה שהם צריכים לתקן בעצמם, נחשבת ייסורים אלו שהם עבור כלל ישראל.

וראיתי על זה הדרך בבית אהרן של פרשת השבוע וזה לשונו:

וכסף משנה קחו בידכם. היינו התורה. כסף משנה. החימוד והתשוקה של לימוד. ולכך נקראת כס"ף משנ"ה החימוד נעשה כפול. היינו כשבני אדם נכספים לתורתו ומצותיו של הקב"ה ומקיימים אותה אזי משפיעים להם מן השמים פי שנים. היינו כשאיש ישראל חומד ומשתוקק מעט אל התורה הקדושה או לדבר י"י משפיעים לו מן השמים חימוד פי שנים:

ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם. היינו האור בפי שנים המושב לכם מן השמים: תשיבו ותחזרו למעלה. בכדי להעלות הכל להקב"ה. ומה שמשפיעים לכם חימוד ותשוקה מן השמים תשיבו בחזרה להקב"ה. וכמו כן ישיב לכם עוד מן השמים פי שנים. בזה יושפע לכם עוד כפול. וכן יהיה כסדר בכל פעם יותר. וזהו כסף משנ"ה. וכמו כן צריך להתנהג תמיד כל ימי חיותו. והחיות רצוא ושוב. וכאשר תעשו כן אזי ואל שדי יתן לכם רחמים זו תפלה. וד"ל:

וראיתי על זה הדרך גם בליקוטי מהר"ן (אמי שלחה לי) על הפסוק "והיה ידיו אמונה עד בא השמש" וזה לשונו:

כל מצוותיך אמונה. וכשיש לו אמונה כזו, בא מן האמונה אל השכל, וכל מה שמחזיק את עצמו באמונה, בא אל השכל יותר, כי הדבר שהיה צריך מתחילה להאמין, עכשיו כשבא אל אמונה יותר גדולה, מבין הדר הראשון בשכל.