המגיד מישרים אומר לר' יוסף קארו פעם אחר פעם כמה שהמשכה אחרי תענוגי עולם הזה מפרידו מדביקות בו יתברך, ומצוה לו שידמה בעיניו תמיד שאם היה אפשר לקיים הגוף ולקיים המצות בלי התענוג היה מאד רוצה בכך.
ואני חשבתי לעצמי, הלא הקב"ה הוא טוב ומיטב ורוצה לתת לנו תענוג, אז למה באמת שהתענוג יפריד אותנו ממנו? וחשבתי על משל לרכב שנותנים בו דלק כדי שיוכל לשרת את בעליו, אבל הרכב אינו מרגיש שום תענוג מהדלק, כי אדוניו נותן לו כמה שצריך ומתי שצריך, ולכן אין כל צורך בהנאה. כי הנאה גשמי נברא רק לתועלת, כדי שהנברא יחפש את מה שהוא צריך לקיומו. אבל רכב אין צריך לחפש, כי הוא משרת רק את בעליו ובעליו דואג למה שהוא צריך. ואם אין לבעליו צורך בו, אז גם הוא אינו צריך כלום. ולכן הצדיקים נקראים מרכבה לשכינה (אולי זה ההיפך של "מרכבות פרעה"), כי כמו שאין למרכבה שום רצון עצמו והוא רק משרת את בעליו, כך הצדיקים אין להם שום רצון של עצמם, אלא שהקב"ה כביכול משתמש בהם לכבודו. וזהו התענוג הכי גדול שיכול להיות כשבן אדם באמת נותן כל רצונו להקב"ה ע"מ לשרת אותו בלי שום רצון עצמו (ר"ע) כלל.
ויש דרגא פחותה מזו, שהוא עדיין מדריגה גדולה מאד, שהוא כשור לעול וכחמור למסע, דהיינו שאינו בדרגת "מרכבה לשכינה" אלא שיש לו הנאה מאכילתו, אבל עדיין אדוניו הוא זה שמחליט מתי הוא אוכל, ומה הוא אוכל, וכמה הוא אוכל. כי יש צדיקים שאוכלים כדי שיוכלו לעבוד את ה', אבל עדיין נהנים מאכילתם.
והדרגה הכי פחותה הוא כשאוכל לגמרי לפי רצונו, יותר ממה שצריך, ובזמן שאינו צריך, ודברים המזיקים לגוף, וכו' כי בזה הוא מראה שיש לו דעת ורצון עצמו לגמרי, ואינו כפוף תחת מרות. משא"כ מה שפחות האדם רוצה להנות מהעולם הזה, בזה הוא עושה עצמו יותר כמרכבה לשכינה שהוא כמו מטה ביד ה'. ואולי זה גם הפירוש של "כי כל שעור וכל דבר לא תקטירו ממנה אשה לה'" ששעור מרמז על גאוה, ודבש מרמז על תאוה.