אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָּׁ֣קְךָ֔ גַּ֖ם לֹא־יָבֻ֥זוּ לִֽי.

ידוע שבחסידות קרלין מתפללים בקול רם בבחינת כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ויש לשאול, הלא זה נראה ההיפוך של הצנע לכת ובפרט בימים אלו שיש הרבה אנשים שמתפללים במניינים על המרפסות, והלא אחרים יסתכלו ויאמרו ש"לשם יוהרה" מתכוונים ולא לשם שמים. האם באמת נכון להתפלל בקול רם גם במצב כזה?

ונראה לומר שיכול האדם להתקדם במדת האמת וענווה דווקא ע"י זו הדרך. וכמו שמצאנו אצל דוד המלך דכתיב: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' - ולא חש לבזיון עצמו. וכתיב: ומִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ.

ושאול המלך היה גם עניו גדול כדכתיב "וַיֹּ֣אמֶר ה' הִנֵּה־ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל־הַכֵּלִֽים, שהיה בורח מן השררה, וכן כשנמשח למלך ע"י שמואל הנביא כתיב "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו". אלא מסתבר שענוותנותו לא הייתה שלימה, כי בסוף הוא דווקא גרם למפלתו כשלא קיים את דבר ה' במלחמת עמלק, דכתיב: כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם, וכמו שהוכיח אותו שמואל: הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה.

אבל אצל דוד ענוותנותו הייתה להיפך, כי הוא לא התפעל כלל ממה שאנשים חשבו כמו שאמר בתהלים: אֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ. וכן הוא ענה למיכל: לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה' וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. ויכול להיות שהתכוון דוד בזה לומר למיכל שדווקא בגלל מדה זו בחר ה' בו מעל שאול. וכעין זה אמר שלמה המלך (שהוא ההמשך של מלכות בית דוד) בשיר השירים: אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָּׁ֣קְךָ֔ גַּ֖ם לֹא־יָבֻ֥זוּ לִֽי.

ואם כל זאת, בודאי כל אחד צריך לבקש מה' שכוונתו יהיה לשם שמים ולא לשם יוהרה ח"ו, אבל נראה שאין זה סיבה להפסיק לומר תפילה בהתלהבות ובקול, כמו שהתבטא פעם הבית אהרן שדווקא ע"י רעש גדול מתנשאים (דהיינו זורקים) האופנים (דהיינו הפניות) והחיות הקודש.