ראשית חכמה יראת ה'

מהו הקשר בין חכמה ליראה?

המילה חכמה היא אותיות כח-מה, דהיינו הכח להכיר שאין אנו מבינים כלום (כמו שאמר מרע"ה "ואנחנו מה"). וכן בשל”ה הקדוש פרשת עקב תורה אור א וז”ל: כי ביותר שהאדם משיג, הוא משיג שאינו יכול להשיג, כמו שאמרו, תכלית מה שנדע הוא שלא נדעך ע”כ. וזה הוא היסוד של יראת ה', שהוא ראשית חכמה. ואע"פ שהכרה זו נראה ההיפוך של חכמה, היא גופא היסוד של חכמה אמיתית.

וכן אמר רבי חנינא בן דוסא, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכן הוא היה אומר - כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת. כי שני מאמרים אלו אחד הם, כי כשעושה האדם יותר ממה שמבין, מראה הוא בזה שאין מעשיו תלוים בהבנה אלא ביראה (דהיינו באמונה, שהוא למעלה מן הדעת). ובזה הוא מעיד על עצמו שאינו מבין הטעם אלא עושה מתוך יראה, ולכן הוא זוכה שחכמתו מתקיימת - כי יש לו כח "מה".

וכשלומדים תורה רק ע"מ לידע, זה נקרא ידיעה בעלמא. אבל כשלומד ע"מ להרגיש גדלות הבורא שאורו וחכמתו מוצפנת בתוך תורה, כדי לעבדו ביתר שאת בהתבטלו לפניו כנר בפני האבוקה, וכל מה שהוא מוסף ללמוד הוא מוסיף לראות שאינו מבין, זה נקרא חכמה.

ואולי לכן אמר דוד המלך ע"ה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" ולא אמר "ואבין תורתך" או "ואדע תורתך" אלא אביטה נפלאות מתורתך. כי נפלאות הוא מלשון "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה" (תהילים קלט), דהיינו שדוד ביקש מה' שיפתח את עיניו לראות שהתורה הוא באמת נפלאה ממנו, ואינו יכול להשיגה, כי זהו חכ-מה.

ולמה באמת אין תפישה לתורה? כי קב"ה ואורייתא חד הוא, וכמו שאין תפישה בקב"ה, כך אין תפישה בתורתו, אנכ"י: אנא נפשי כתבית יהבית. (וכמו ששמעתי פעם מה"ינוקא", עה"פ תורת ה' תמימה - שאפילו החכם הכי גדול עדיין לא נגע בהבנת התורה, והיא נשארת תמיד בגדר תמימה).

ומה שהכתוב אומר על התורה "לא נפלאת היא ממך" אולי יש לפרש, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" דייקא, ולא להבינו או לדעתו. כי כל עוד שחושב האדם שיודע את התורה, אז התורה נשארת בגדר "נפלאת היא ממך". אבל כשכוונתו הוא לעשותו, דהיינו שמעשיו יהיו מרובין מחכמתו (כי הוא מבין שאינו מבין) אז "לא נפלאת היא ממך", ואז התורה ייכנס בפיך ובלבבך. (בקיצור: כשהכוונה הוא לעשותו, אז לא נפלאת היא ממך ולא ימוש התורה מפיך ומלבך).

ואולי עוד יש לפרש: "בפיך" היא תפילה, "ובלבבך" הוא רעותא דליבא, ו"לעשותו" הוא עשיה, וע"י שלוש אלו יזכה האדם לתורה, ואז לא נפלאת היא ממך. אבל אם אינו מתפלל לזכות לתורה (בפיך), ואין רצונו בו יתברך (בלבבך), ואין כוונתו לעשות רצון קונו (לעשותו) אלא שלומד רק כדי לדעת את התורה, אז באמת התורה ישאר אצלו בבחינת "נפלאת היא ממך". (בקצרה: מתי "לא נפלאת היא ממך"? כשמתפלל לזכות לתורה, ויש לו רצון להתקרב לבורא, וכשמעשיו מרובים מחכמתו).

ולמה באמת "לעשותו" הוא העיקר, וכמו שאמרו חז"ל אין המדרש עיקר אלא המעשה? כי בעצם התורה הוא אור בלי תפיסה כלל, אבל ע"י המצוות שהם בחינת כלים, אז האור יכול להתגשם ולהיתפס. וכמו שאומר הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", כי נר הוא כלי והמצוות הם הכלים להכיל אורו של התורה. ולכן רק ע"י "לעשותו" שהוא בחינת הלכה למעשה, נתהווה האור הגדול של התורה לבחינת "לא נפלאת היא ממך". (וכן שמעתי פעם מה"ינוקא" שהלכה למעשה הוא הכלי לאורו של התורה, כי כל עוד שהתורה נשארת בבחינת דרוש ופלפול ועוד לא הגיע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אין האור יכול להתגשם כראוי. ולכן כל ההלכות הם לפי מידות ושיעורים, כי הם בבחינת כלים המוגבלים להכיל את הנמצא בהם, וכן הלכות מהווים כלי עבור אורו של התורה. והן נקראים "הלכות" כי על ידם האדם הולך עם קונו בעולם הזה, עולם העשיה, וכמו שאומרים חז"ל "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות").

רבו מובהק הוא שלמד רוב חכמתו ממנו (רבי עובדיה מברטנורא)

בדרך צחות יש לומר שהינוקא יכול להיקרא רבי מובהק, כי רוב "חכמתי" דהיינו כח-מה - לדעת שאיני יודע כלום, קבלתי ממנו.