המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה

אחד מתחבולות היצר הוא לשכנעה את האדם שהוא בין כך עשה הרבה עבירות ושנאוי אצל ה' ועתיד ללכת לגיהנום, אז למה לו להתאמץ עכשיו? ודרך חשיבה זו הוא פסול מכל וכל, כי הוא מגיע מתוך דאגה עצמית לבד בלי להתחשב ברצון הקב"ה כלל.

מה הכוונה?

קודם כל, נניח שאני עתיד להיזרק לגיהנום. אבל אם עבודתי הוא לשם ה' אז מה אכפת ממני? אלא מאי, אני עובד בשביל שכרי ולכן כשאני מדמה לעצמי שכבר לא יהיה לי שכר, אני מפסיק! א"כ אין אני עובד להקב"ה אלא לעצמי! אבל אם אני מוכן לעבוד את ה' אפילו כשאני מרגיש שכלתה עלי הרעה מאת המלך, אז אני מראה בזה שאין עבודתי עבור עצמי אלא לתת נחת רוח ליוצרי. ואז הקב"ה בודאי מקרב אותנו אליו באהבה רבה למרות כל מה שחטאנו לו בעבר.

ועוד יותר מזה…

נגיד שהייתי צדיק גמור כל חיי, האם הייתי מפסיק פתאום את עבודתי בזכרי שיש חילונים העוברים על רצון ה' ומחללים את שבת וכדומה? הרי בין כך הם עתידים ללכת לגיהינום, אז למה לי להתאמץ? בודאי לא הייתי אומר כן, למה? כי איזה שייכות יש להם אלי? אבל הבא נחשוב לרגע, הרי כלפי הקב"ה, איזה הבדל יש באמת בין עבירות שאני עשיתי לבין עבירות שמישהו אחר עשה? אלא מה, כוונתי בעבודתי הוא רק לתועלת עצמי, ולכן ברגע שאני מרגיש שלעצמי כבר לא שווה אני רוצה להפסיק! ובכן, אם נתבונן שאין כל הבדל בעיני ה' בין עבירות שאנחנו עשינו לבין עבירות שאחרים עשו, אז היינו שמחים בזה שיש לנו הזדמנות עכשיו לעשות משהו עבור הקב"ה בלי להתחשב כלל בעבר שלנו, בדיוק באותו מידה שאין אנו מתחשבים כלל בעבר של אחרים!