אוכמא והדר חיוורא

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. קודם אוכמא ואח"כ חיוורא. יום אחד - כי בסוף הכל מתאחד.

נעשה - היינו יראה, נעשה בלי בהנה, ואח"כ נשמע - נשיג את האור, שהוא אהבה.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. - ה' אלוקינו הוא כנגד יראת ה', כידוע שאלוקינו הוא דין, וה' אחד כנגד אהבת ה', כי אחד בגימט' אהבה, ואחד גם מרמז על שני רצונות שמתאחדים, שזהו פירושו של אהבה אמיתית. אני לדודי ודודי לי.

ולגבי שני ברכות התורה גם נראה לומר שהם כנגד נעשה ונשמע, כמו שדיברנו פעם. כי קודם מברכים לעסוק בדברי תורה, שזהו יגיעה מתוך יראה, ואח"כ זוכים בברכה השניה ל"נותן התורה" מבחינת מתנה הבא לו מתוך אהבה. ואולי זה הפשט בפסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, שמתחילה זה בחינת "צוה" - אנחנו מצווים על המצוות בלי הבנה וביגיעה, אבל בסוף "מורשה" קהילת יעקב. אנחנו מקבלים אותו בירושה.

וכן התרי"ג מצוות הם קודם תרי"ג עיתין מבחינת עיצות ויגיעה, ואח"כ תרי"ג פיקודין בבחינת אור הנפקד בתוך המצוות, שאז משיגים אהבת ה'.

ואולי זה גם הפשט בשיר השירים שבמקום אחד כתיב הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל כולם אחזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, שפסוק זה אולי מדברת על המצב של יגיעה בתורה שבעל פה, שיש לו ששים מסכתות. (ואמרה לי אם ש"איש חרבו על ירכו" כנראה מרמזת לתיקון היסוד, כידוע שירך הוא יסוד, שזהו המצב של תיקון הכלי). ובסנהדרין כד. אמר ר' ירמיה במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודה של בבל. שהוא נבחן לבחינת לילה. ובמלחמתה של תורה כתיב (תהילים מה' ה) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. וכידוע שבזוהר הרבה פעמים משתמש בלשון זו של חרב וחנית במשא ומתן של תורה. אבל במקום אחר בשיר השירים כתיב ששים המה מלאכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. ששים מלאכות אולי מרמזת על בחינה ב' של תורה, כמלאכות, ככלה, שכל תשוקת המלך עליהם באהבה רבה, שזוכה להשיג האור שבתוך ה-60 מסכתות. וכן בהמשך אותו פרק תהילים כתיב: וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ. שבתחילה הוא בחינת "חגור חרבך על ירך" ואח"כ נהפכת לבחינת מלכה. (ואיני יודע מה מרמזת 80 פילגשים). ועלמות אין מספר אולי כי תשב"פ היא ארוכה מארץ מדה - ואין מספר… ו"אין מספר" בגמט' אמת. כי בהתחלה - בשלב א' - נראה שיש אין מספר של הלכות, חילוקי דעות, פרטי דינים, אור וחושך משתמשים בערבוביה, אבל בסוף רואים ש"אין מספר" הוא בעצם שהכל אחד ממש, הכל אמת אחד, לשם האחד והמיוחד.

המילה הראשונה של התורה, בראשית בנויה משני מילים: ירא שבת. אולי כי ע"י ירא - שהוא יראת ה', מגיעים לשבת, לאהבת ה' ולהשגת השגחתו יתברך שהוא רק להיטיב לנבראיו, שהשגה זו בשלמותה נבחנת לבחינת לשבת.

תחת השמש

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. שלמה המלך מונה שבעה הבלים, (עיין קהלת רבה א' ב). ואולי הם כנגד שבעה רקיעים שמונים לנו חז"ל (חגיגה יב' ב). ומיד אחרי זה כתיב מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ומסתבר לומר ששבעה הרקיעים נמצאים "תחת השמש". כי שמש הוא בחינת ז"א, שהוא כלולה מז' המידות הנבחנים "תחת השמש". כי שבעה המידות הם עולם הבנין, ושם נמצאת כל עמלו של אדם לתקן המידות (ממטה למעלה). ולכן כתיב כמה וכמה פעמים בקהלת שכל העמל של אדם וכל הרעות שבעולם הם תחת השמש. כי ז"א הוא מרכבה לבינה, ומבינה ולמעלה אין עמל ואין רע, והכל אור וטוב. (כמו שמסביר פירוש הסולם בזוהר שיר השירים:

ומצאתי כתוב "תחת השמש" בס"ה 26 פעמים בקהלת, וידוע שהקב"ה מנהיג את עולם הגשמי--שהוא תחת השמש--ע"י 26 "כי לעולם חסדו" שמונה דוד המלך בפרק קלו'. וכן שם הויה שווה 26 כי ע"י שלוש קווין מתנהג עולם הבניין.

וברע"מ כתוב שהמילה "כבוד" עולה לב' - ובספר יצירה כתוב שבלב' נתיבות חכמה - כנגד הלב' פעמים שכתוב אלוקים במעשה בראשית - בהם חקק י-ה י-ה-ו-ה צבאות את עולמו. ואולי יש לפרש שעולם המלכות מתנהג לפי ה-26 "כי לעולם חסדו", וביחד עם הששה מידות של עולם הבניין שלמעלה ממנו עולה 32 - (ואמרה לי אם שזה טעות כי 26 כולל כל ז"א, ולא מלכות).

ומַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ, כי הדבר היחיד שהוא יתרון לאדם מכל עמלו הוא בחינת "מה", דהיינו שיכיר שאינו עושה כלום - כמו שאמר משה רע"ה ואנחנו מה. כי כל מה שעושה יותר מבין שאינו עושה, כמו שאמר הבית אהרן. נמצא שהיתרון היחיד שיש מכל עמלו בעבודת ה' הוא בחינת "מה"! וע"י עמלו בתורה גם מכיר שאינו מבין כלום - שזהו חכמה - כח-מה. ובזוהר כתוב: מה מסטרא דחכמה, דכתיב מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו. ואם לית דחילו לית חכמה. ואם לית חכמה לית דחילו. כי יראה הוא בחינת מה, לעשות יותר ממה שמבינים. וזהו גופה כח-מה. וכן אומרים, "ומותר אדם מן הבהמה אין". ש"אין" הוא גם בחינת מה, כדכת' והחכמה מאין תמצא (איוב כח' יב).

ומצאתי פלא גדולה. חז"ל אומרים שמן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע (חגיגה יג' א).

וידוע ששיעור מהלך אדם בינוני במשך יום הוא עשר פרסאות. ופרסא = 4 מיל. וברומא העתיקה שימש המיל לציין 1,000 מידות אורך רומאיות, שנקראו פאסום, מרחק השווה לכ-1,479 מטר. (הנוהג הרומי להציב אבני דרך לאורך הדרכים במרחק מיל אחת מהשנייה מאפשר לדעת בדיוק רב את מידת המיל הרומי).

1,479 מטר = 1.479 ק"מ כפול 4 מיל (פרסא) כפול 10 פרסאות (מהלך יום אחד) כפול 365 ימי השנה (מהלך שנה אחד) כפול 500 = 10,796,700 ק"מ (מהלך חמש מאות שנה) כפול 14, שהם שבע רקיעים וביניהם = 151,153,800 ק"מ, שזהו בדיוק המרחק של כדור הארץ מהשמש!