בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ (תהילים צה, ו)

שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ. (תהילים מה')

שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ - זהו בחינת לימוד התורה, שיש לו ג' מדריגות. מדרגה א': שִׁמְעִי - אל תאטם אזנייך, מדרגה ב': "רְאִי" דהיינו תביני (כי ראיה היא חכמה), ומדרגה ג': וְהַטִּי אָזְנֵךְ - דהיינו שיכנס הדברים לליבך (כי רק מי שחפץ לשמוע מטה את אוזנו).

ומה מלמדת התורה את האדם? שִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, דהיינו לשכוח את ה"אני" (אולי שתי בחינות "עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ" הם כנגד שני בחינות של "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ". שבחינת שְׂאֹר הוא גאוה, ובחינת דבש הוא תאוה).

ואז וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, ויזכה האדם ל"מלך ביפיו תחזנה עיניך". ואז כבר לא יהיה לו שום נסיון לקבל פרס "כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ", דהיינו שהנפש ירגיש את גדלות ה' וממילא אין תענוג גדול מזו, להשתחוות לפני אדוניך בשעה שיודעת שהמלך מתאוה לה.

וכן כותב האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא על הפסוק "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" שמפרש שמרמז לנשמה אחרי שהיא נפרדת מן ההגוף, וזה לשונו:

ואומרו והשתחוית לפני ה'. בזה העיר רוח חיים בטובה המופלאת בעדות המופלג, אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב, ותשתחוה לפניו, באין מסך מבדיל, אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מופלג כזה, והוא אומרו והשתחוית לפני ה' אלהיך שם תכיר הנפש אלהיה, ואמר סמוך לזה ושמחת בכל הטוב על דרך אומרו (תהלים קמ''ה) טוב ה', ולהעירך על זה אמר בכל הטוב, פירוש דבר הכולל כל הטוב, ואין זה אלא הקב''ה שהוא מקור הטוב, אשר נתן לך, פירוש כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם. עכ"ל

וכן אומר הפייטון: יִשְתַחֲוֶה מוּל הֲדָרָךְ יֶעְרַב לו יְדִידוּתָךְ מִנּפֶת צוּף וְכָל טָעַם. כי אין ערבות ונעימות גדולה מהתפשטות היש וביטול גמור לפני ה' בבחינת השתחוויה.