מצ"ש פרשת תזריע החודש

(הבית אהרן מביא מדרש: נכנס המלך בפשפש קטן וכו', לשון חיפוש, שאדם מחפש קטנות, פתחו לי פתחו של מחט וכו')

*עולם הפוך ראיתי*

במסכת פסחים (נ.) רבי יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואינגיד, כי הדר אמר ליה אבוה מאי חזית? אמר ליה עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה.

*מה* הפירוש. דכתיב מה אדם ותדעהו. אדם גימ' מה. דהיינו בזה שהאדם הוא "מה" - ותדעהו. כי כל מהותו של אדם הוא במה שהוא "אין", וכן אנו אומרים "ומותר אדם מן הבהמה אין", דהיינו שאדם הוא מותר מן הבהמה רק מבחינת "אין", שנא' החכמה מאין תמצא, חכמה = כח מה, דהיינו הכח באדם לדעת שהוא אינו כלום ואינו יודע כלום. *וזה הדבר היחיד שאדם באמת יכול לדעת.* וכל מה שהאדם מרבה חכמ"ה בזה הוא מרבה דעת שאינו יודע.

(למשל, מתחילה האדם שואל "מה" הוא הבריאה אשר ברא הקב"ה? והוא לומד על השמים והארץ. ואז הוא שואל מהו שמים וארץ? ולומד שהם מחולקים לכל מיני אלמנטים, כמו ארבע יסודות של אש, רוח, מים וארץ. ואז חוקר ושואל, מהו המהות של כל אלו? ולומד על מולקולות, ואז שואל "מה" הוא מולקולות ולומד שהם בנוים מאטומים, וכן הלאה על זה הדרך. ולכן חכמה הוא רק הכח להמשיך לשאול "מה" ולדעת שלא יודעים עדיין כלום, כי כל מה שחוקר יותר, הוא שואל "מה" על בחינה יותר דקה עד אין סוף, כי לתבונתו אין מספר. ואם כך בגשמיות אז ק"ו בתורה וסתרי תורה. וחכם "גדול" נקרא זה שיודע שאינו יודע כלום על בחינות הרבה יותר דקות מאיש הרגיל).

ולכן בעולם הבא עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי בעולם האמת כל המותו של האדם הוא במה שהוא למטה, כי שם ה"אין" שלו הוא ישותו ממש. כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, כמו שאמר הבית אהרן שכל מה שעשה האדם בחיים את ה"יש לאין", בזה יש לו חלק לעולם הבא. זאת אומרת, ה"יש" שהפך ל"אין" היא גופה כל מהותו בעולם הבא.

וכן אנו אומרים כל בוקר מאליהו הנביא זכור לטוב: מה אנו, מה חיינו, מה צדקותינו, מה ישועתינו, מה כוחנו, מה גבורתינו, מה נאמר לפניך. פירוש: מה אנו - זאת אומרת "אנו מה". כמו שאמר משה רבינו עה"ש ואנחנו מה. מה חיינו, זאת אומרת שחיינו הוא "מה", וכן כולם על זה הדרך… דהיינו שכל מהותינו וישותינו הוא "מה". ולכן "מה" נאמר לפניך. כמו שאמר דוד המלך ע"ה *מי* ימלל גבורות ה', רק הבחינה של "מי" יכול למלל גבורתו, כי ברגע שמנסים לדבר באמת בשבחו של הקב"ה אין מילים ואין תפיסה, ורק ע"י שמכיר האדם ש*אין מי* שיכול למלל גבורתו, ולכן "מי" ימלל גבורות ה'? זהו גופא שבחו של גבורות ה'.

ואולי זהו היסוד של ענווה. כי איך יכול האדם להתגאות אם הוא מבין שברגע שהוא חושב שהוא משהו, או שהוא עשה משהו, או שהוא יודע משהו, בזה המחשבה *גופא* הוא מהפך את ישותו בעולם האמת למטה. ודווקא בזה שמבין שאינו כלום ואינו יודע כלום ולא עשה כלום - שהכל הוא מה', רק *בזה* יש לעצמיותו קיום בעולם האמת.

ולכן משה שהשיג "ואנחנו מה" באמת, היה עניו מכל אדם.

וכשאדם זוכה להשגה זו של ביטול עצמותו, ואינו מרגיש את עצמו כלל, הוא זוכה להרגיש שמחה עצומה, כי הוא נכלל בתוך האין סוף ונהיה אחד עם כל הבריאה הנפלאה, עוז וחדוה במקומו. וזהו עולמך תראה בחייך, בחינת עולם הבא.