בן סורר ומורה

בן סורר ומורה. אם לא היה כזה בהיסטוריה (כמו שאומרים חז"ל) אז למה נכתב בתורה? ונראה לומר שהכתוב מרמז על הבן סורר ומורה שבתוכנו, שאינו שומע לקול אביו ולקול אמו, כמאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך, וכידוע מהו בחינת אבא ואמא למעלה (חכמה ובינה) ולכן "ובערת הרע מקרבך". וכן כתוב בתהילים ע"ח - דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ.

ומורה הוא ההפך של התורה, כי התורה הוא מלשון "הוראה", שמורה לנו הדרך, אבל מי שמורה לעצמו הדרך נקרא מורה, בחינת מים המרים של מי מריבה, כמו שאמר משה, שמעו נא המורים, כי לא רצו בני ישראל בחינת תורה (ע"י דיבור אל האבן) אלא שרצו דרך הכאה, לחזור למצרים, וללכת בדרך הייסורים, שהוא מר.

אמא כתבה:

הרגשת נועם ה׳ שהיא הארת חכמה זה ביטח נעים. אבל עבודת הביטול כשהראה זו מסתלקת, שאז עיקר העבודה, זה באמת טעם מיתה ובכלל לא נעים… אבל אם יש אהבה שאינה תלויה בדבר אפילו במעט, כמו אם לבן שלחלח את חיטולו בצואה, שזה קשה לאם מצד הטבע של עצם הענין (טיפול בצואה) אז זה לפחות ״אפשרי״. כך עם הארת גדלות הבורא שנותנת כח עבודה ע״י הרשימות לאחר הסתלקות הארה זו עצמה. ואולי לכן יש עדיין טעם מיתה בהתגברות על הרצון לקבל שלנו… כי לגוף הבלתי מזוכך, עבודה זו מסריחה כמו חיטול מלחלח בצואה. אבל לנשמה, זה כמובן תענוג גדול, מחמת הכלל הידוע ש״כשזה יורד, זה עולה״. אבל אין הוא כך לגוף טרם הזדככותו. עבורו זה ״מיתה ממש״ . ולא מדובר על עצם זמן הארת גדלות הבורא כמובן שאז כל מציאות האדם בביטול לבורא ית׳ כנר בפני אבוקה … שאז אין כלל עבודה…