וחי בהם

כתוב בהקדמה לפרשת העריות באחרי מות שקראנו ביו"כ וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'. כי חי מרמז על צדיק חי עולמים כידוע, שהוא יסוד. וכמו שאמר יעקב אבינו, רב עוד יוסף בני חי, וכן אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. (ועיין זוהר פרשת ויגש).

ולמה כתיב וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' בדיוק באמצע פרשת העריות? הרי אין שם בכל הפרשה אפילו אזהרה אחת (חוץ מזו) שאינה קשורה לעריות.

ואולי כי הוא מרמז על הסיבה של הקלקול שגורמים ע"י איסורי עריות. כידוע בזוהר לא תשתחוה לאל נכר מרמז על עריות, וכן אל תפנו אל האלילים, כי האדם אשר לבבו פונה אל רהבים ממליך הס"א, כאילו שיש כח אחר שיכול לתת לו את צרכיו בלתי לה' לבדו. והצדיק שהוא יסוד אמור להשפיע למלכות כל הברכות, אבל ע"י עריות ממליכין את הס"א ומעבירין את הזרע שלו למלך (כתוב בלי ו'), דהיינו למלך זקן וכסיל מצד הטומאה.

ולמה פסוק זה נמצא באמצע בין כל שאר העריות לבין אזהרת משכב זכר ומשכב בהמה? אולי כי עד כאן הקלקול הוא שנותן מזרעו למלך אחר, אבל משכב זכר ומשכב בהמה אינם טבעים ואין הזרע הולך לשם פריה ורביה כלל, והקלקול הוא סוג אחר, כי אין תאוה טבעית לדברים אלו ולכן אינו נקרא שהוא ממליך ונותן כח לתאוותיו, אלא הוא כל כך מושקע בתאווה עד שהוא משעובד לו כמו כלב השב על קיאו אע"פ שאינו רוצה, ולכן כתיב אח"כ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ, כי הארץ הוא לשון רצון והאדם אינו עושה דברים אלו מרצון טבעי אלא הוא כמו קיאו של הרצון, שיוצא בעל כרחו כביכול.