וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.
ויש לשאול (א) האם הקב"ה לא היה יכול לשדד המערכות שישלימו עוון האמורי מוקדם יותר? (ב) האם בגלל עוון האמורי היו צריכין בני אברהם לסבול עוד הרבה שנים במצרים ובמדבר? (ג) ולמה דווקא עוון האמורי ולא עוון הכנעני, פריזי, חיווי ויבוסי, וכו'?
ויש לתרץ בדרך דרוש על פי מה שאמרו חז"ל שהגזירה של גר יהיה זרעך היה בעקבות האמירה של "במה אדע", שאצל אברהם אבינו היה נחשב אמירה זו כעון. ובזה יתורץ בניקל כל הקושיות הנ"ל. (וקל להבין)
חלק ב:
איך יתכן שאברהם אבינו, שחווה את הנס של אור כשדים ושהקב"ה מדבר עמו שואל "במה אדע"? ממה נובע שאלה זו? ולמה בשביל זה היו צריכים בניו לסבול 400 שנה?
ואולי יש לומר (על דרך שפירשנו שמות לג' טז: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ. וב"מה" יִוָּדַע כי מצאנו חן בעיני ה'. רק מתי שה' חונן את האדם בהרגשת "מה" יכול הוא לדעת שמצא חן בעיני ה').
שבעצם אברהם לא שאל, אלא אמר בנבואה ב"מה" אדע כי אירשנה. דהיינו שרק ע"י ביטול אפשר לירש את ארץ ישראל. והאיך יכול עם שלם להגיע לביטול כזו של "ואנחנו מה"?
על זה בא התשובה מהקב"ה, אכן ידוע תדע באמת, והאיך? (א) כי גר יהיה זרעך ועבדום ועינו אותם וע"י זה יגיעו לשפלות והכנה לקבלת עול מלכות שמים, (ב) וע"י "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" יגיעו להכרת ממשלת הקב"ה בעולם, "ואחרי כן", דהיינו רק אחרי שתי דברים האלו שמביאים לבחינת "מה", אזי "יצאו ברכוש גדול", כי אזי ידעו ויבינו ויכירו כי הכל ממנו יתברך - ואנחנו "מה". ואכן, ענה לו הקב"ה, ב"מה" תדע כי תירשנה.
במה אדע
אחרי הנ"ל חשבתי, שאם פעם אזכה להוציא ספר של רעיונות על דרך העבודה, אולי אקרא את שם הספר "במה אדע", כי רק ע"י בחינת מה אפשר לדבר על "אדע", כי תכלית הידיע שלא נדע. ומשה רבינו ע"ה שהשיג יותר מכל אדם, הוא השיג בחינת מה שנא' ואנחנו מה. וכן כתיב, מה אדם ותדעהו, שרק ע"י מה, תדע ה' את האדם. וכן אדם בגימ' = מה.
במה יזכה נער את ארחו לשמר כדבריך. רק ע"י בחינת "מה" נהיה כ"נער". למשל, נער בן 3 מביא ציור אל אביו ואומר לו, ראה אבא את הציור הזה שעשיתי! ואבא שואל את הילד מה זה הקושקיבאיה הלזה? והילד מתחיל להסביר שזה תמונה של מישהו שהולך לישון בבית, וזה הראש שלו, וזה הידים, וזה הגוף, וזה המיטה, וזה הבית, וכו' והאבא נהנה מזה מאוד אע"פ שבקושי אפשר לראות דמיון להנ"ל. אבל אם אדם מבוגר מצייר ציור של מישהו שהולך לישון בבית, אע"פ שהתמונה הוא הרבה יותר יפה ממה שעשה הילד, מסתבר שילעגו לו אם הוא חושב שזה שווה משהו, אא"כ הוא באמת צייר מוכשר מאוד. למה? כי אפילו תמונה הרבה יותר יפה עדיין רחוק הוא מלשקף את המציאות.
לכן ב"מה" יזכה נער את ארחו, רק ע"י שהוא יודע שאינו יודע, אבל בכל זאת הוא רוצה לתת נחת רוח לאבא ומנסה להגשים על נייר את הרעיונות שהוא רואה בעולם סביבו, זהו חידוש ונחת רוח גדול עבור אביו.
וכן הדבר עם כתיבת רעיוני תורה. כי אני יודע שאיני יודע כלום על סודות התורה שהם כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם, גבוה מעל גבוה, מאוד עמקו מחשבותיך, ולתבונתו אין מספר, וכו' וכו' ואני רק מקשקש ציורים לדמות מה שאני רואה בדמיוני.
ואני תפילה שהקב"ה יחשב לי מחשבות אלו כציור של ילד שעשועים, (וכמו שכותב הזוהר על הפסוק "הוא ינהגנו על-מות" לשון עלמות - כמו הכרובים שהיו בצורת ילדים, כי כל מי שרואה ילד מחייך). והלוואי יהיה לאבי שבשמים קצת נחת רוח מכתיבת המחשבות. וזה יהיה שכרי מכל עמלי.