וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה

פרשת בשלח הוא ממש פרשת האמונה. הקב"ה לוקח את עם ישראל ביד כמו ילד קטן, מנסה ללמד אותנו איך ללכת אחריו באמונה שוב ושוב… על הים סוף, מרה, אלים, ירידת המן, מלחמת עמלק… כל אחד הוא שיעור גדול באמונה בפני עצמו. וישראל לא הצליחו רוב הזמן ונפלו שוב ושוב, כמו ילד שלומד ללכת ונופל הרבה פעמים… אבל אם כל זה הקב"ה חישב מאוד את ההצלחות כמו אמא צוהלת על כל פסיעה קטנה של בנה הקטן שנאמר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ - שיציאת מצרים הייתה כמו זמן האירוסין, וקבלת התורה הייתה כמו החתונה עצמו. ולכן היו כ"כ הרבה "שיעורים באמונה" כי הקב"ה רצה ללמד עם ישראל הרבה שיעורים באמונה בתוך רק 2 חודשים עד קבלת התורה. ואולי על זה מרמזת הפסוק וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה', כי אירוסין הוא בדרך כלל ע"י אמונה, כי עוד לו מכירים טוב אחד את השני, ואז בחתונה זוכים לידיעה (שנא' וידע אדם את חוה). וכיון שכל התורה הוא אמונה (בא חבקוק והעמידן על אחת) היו צריכים ללמוד אמונה לפני שיוכלו לקבל את התורה.

מצ"ש בשלח תשפ"ג

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ

בית אהרן פרשת בשלח:

ואמרו על הים זה אלי ואנוה"ו שאעשה לו דירה לדור בתוכה כדמתרגם ואבני ליה מקדש. ומה היא הבית של הקב"ה הלא כתיב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. רק באמת. עיקר הדירה שלו בהתחתונים. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ע"י היראה יראת י"י היא אוצרו ועי"ז הם נעשים בנים למקום ויכולים לעלות למדריגה יותר גבוה מהמלאכים.

והנה בשירת הים מוזכר ענין בית המקדש ארבע פעמים במפורש:

א. נְוֵה קָדְשֶׁךָ, ב. הַר נַחֲלָתְךָ, ג. מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ, ד. מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי

ומה עניין בית המקדש לשירת הים? ואולי יש לומר, כשאברהם אבינו הקריב את יצחק על גבי המזבח בהר המוריה, מידת החסד של אברהם נכלל במידת הדין של יצחק, שהוא בחינת יראה, ואז אמר לו הקב"ה עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. ואברהם קרא למקום ה' יראה מלשון יראה. ושם נקבע מקום המקדש לדורות. כי הבית המקדש הוא מקום יראת ה', וכמו שאמר הבית אהרן לעיל, שהקב"ה שוכן רק במקום יראה. ומצאתי כתוב גם: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל. כי אין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראה, ויש לשאול, הלא לה' הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ? אלא שאין לו מקום לגלות את אורו אלא בתוך אוצר של יראה, כי יראה פי' אמונה שזהו בחינת נוקבא וכלי, כי שם הנברא מרגיש החסרון לאור, כי יראה פירושו שעושים רצונו של מקום בלי להבין, מבחינת "נעשה", ומזה נוצר כלי שבתוכו הקב"ה יכול לשכון את אורו ולמלא את החסרון, מבחינת נשמע.

ועבודת בית המקדש היה בעיקר ע"י יראה, בפרט הקרבות קורבנות שהם דומים לעקדת יצחק, שענין הקרבנות הוא כאילו אנו מקריבים את עצמנו על גבי המזבח. וכשאברהם הקריב את יצחק אע"פ שאין שום הגיון בזה (בפרט אחרי שאמר לו ה' כי ביצחק יקרא לך זרע) בזה השיג אברהם אבינו בחינת יראה וקרא למקום ההוא ה' יראה.

ובקריעת ים סוף השיגו עם ישראל בחינת יראה, שנאמר ויראו העם את ה' (וגם ויאמינו בה' - כי אמונה הוא אותו בחינה). כי עד אז, בעשר מכות, הקב"ה עשה דין ברשעים וחסד עם ישראל ולא השיגו בזה יראה. אבל בים היו צריכים למסירת נפש, להיכנס לים לפני שהוא נקרע בלי שום הגיון, שזהו בחינת יראת ה'. ואז כשנקרע הים היה גילוי אלוקותו יתברך באופן גדול מאוד. ומזה למדו ישראל שבחינת יראה היא הנדרשת בכדי שהקב"ה יגלה אורו בעולם. וזהו כל עניין "ועשו לי מקדש" (כי בחינת נעשה הוא לפני נשמע), שהציווי הוא, תעשה לי כלי של יראה בעולם, ואז "ושכנתי בתוכם".

ואולי לכן מוזכר המקדש כמה וכמה פעמים בשירת הים, כי שם זכו ישראל לבחינת "כלי" של אוצר יראת שמים אשר בשם יכול שכינתו לשכון ואורו להתגלות בעולם.

ולענייננו: כל פעם שיהודי עושה מצוה או לומד תורה אע"פ ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, בזה הוא עושה כלי של יראת שמים ששם יכול השכינה לשכון.

—

ומצאתי שיש עשרה לשונות של יראה, אשר שבעה מהם נמצאים בשירה, וגם עשרה לשונות של בית המקדש (ראה לקמן), אשר ארבע מהם נמצאים בשירה. ואולי כי אלו כנגד אלו ממש. וכנגד ארבע לשונות של המקדש בשירה יש ארבע עמים שמפחדים: יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב, יֹשְׁבֵי כְנָעַן. הפסוק אומר (תהילים נג') שָׁם פָּחֲדוּ פַחַד לֹא הָיָה פָחַד. [ידוע הווארט שכשיש יראת ה' אז אין פחד משום דבר אחר. וכשיש פחד מדברים אחרים, סימן הוא שאין יראת ה'] . והטעם הוא כי יראת ה' הוא כלי לאורו יתברך, ולכן כשהיה גילוי אלוקותו יתברך ע"י הכלי של יראת שמים של כלל ישראל, ממילא שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן.

וגם מבחינת עבודה, העמים הם מידות רעות שבתוכנו. וככל שאנו מרבים יראת שמים, כך המדות רעות נמוגים והולכים.