צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי

מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ.

יש לשאול, למה אמר דוד קפיט'ל זה דוקא במדבר יהודה? ומה אכפת לנו שזה היה במדבר יהודה ובְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם? וכי רק שם הרגיש דוד צמאון להקב"ה? ומה הפירוש "כן בקודש חזיתיך"?

וידוע שהבעל שם טוב הקדוש היה אומר שכל תאוות העולם הם בעצם אלוקותו יתברך, ובמקום ללכת אחרי הקליפה, עלינו לחפש את האלקות שבכל בדבר, ובזה מעלים הניצוצות שבו. ולכן כשהצדיק מרגיש צמאון גשמי, הוא מיד מרגיש את הצמאון לאלוקות ולא נפנה אל ההרגשה הגשמית.

ואולי, כפי המדרגה שהאדם זוכה בזה, "כן בקודש חזיתיך" - כן הוא זוכה לראות באור פני מלך חיים ולהשגת אור הגנוז. כי זה בזה תליא.

כי כל עניין הצמצום הוא רק מצד הנברא ולא מצד הבורא ח"ו, ולכן כשאדם מרגיל עצמו בכל צימאון ורצון גשמי שיש לו להרגיש צימאון לאלוקותו יתברך, במידה זו ממש הוא מגלה את הצמצום. כן בקודש חזיתיך דייקא.