את מי אני מנסה לשטות?
יש להבין, למה יש מצוה של מחיית עמלק לגמרי מה שאין כן בכל האומות האחרות? ולמה אין השם שלם והכסא שלם עד אז?
ונראה לומר שכל אומה הוא מדה רעה מסוימת. ובדרך העבודה אנחנו צריכים לנצח אותם ולהכניע אותם. אבל המדה של עמלק חייב למחות לגמרי, ולא רק להכניע. למה? כי עמלק = ספק. ואיזה ספק? היש ה' בקרבנו אם אין. ומה פירוש המילים האלו? למה לא כתיב "היש ה' אם אין", מה הפירוש "בקרבנו"?
ולמה לא הגיע עמלק על ספיקות אחרות כמו אחרי חטא העגל שהסתפקו מי יוליך אותם לארץ ישראל אחרי ש"זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", או אחרי חטא המרגלים שהסתפקו אם ה' יכול לנצח מלכים גדולים ועצומים וכו'?
וגם צריך להבין, מהו העניין של רפידים ש"רפו ידיהם מן התורה", ומהו העניין של "ואתה עיף ויגע"?
ואולי, כי לפעמים יש לנו פחד לעמול בעבודת ה' כי חושבים "את מי אני מנסה לשטות?" . אני יודע שהגוף שלי באמת עצלן גדול ובעל תאווה, ואיני שייך ליגיעה בעבודת ה'. ואפילו אם אני יעשה את זה, אני סתם ירגיש גאווה, כי זה מעל מדריגתי - זה לא מי שאני באמת. ואז העבודה ילך להסטרא אחרא! ואז האדם מרגיש עיף ויגע ממש, כי הוא יודע שלגוף זה באמת קשה, והמחשבות האלו מרפים ידיו מן העבודה.
אבל אם היינו באמת מאמינים שהנשמה שלנו הוא חלק אלוה ממעל ממש ושהקב"ה שוכן בקרבנו, אז היינו מבינים שעלינו רק לפעול ולא לתת למחשבות כאלו לבלבל אותנו ולרפות את ידינו. כי ברגע שאנו מחברים את עצמנו אליו יתברך ע"י מעשה המצוות, ממילא הנשמה בקרבינו מתעוררת "וכל הרשעה כעשן תכלה". (ואולי זה עניין לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, אל תתן עדות שקר בהרע שבך, להאמין שזה מי שאתה באמת).
ולכן מדה זו חייבים למחות לגמרי, ולא רק להכניע. כי אסור שיהיה לאיש ישראל ספק אפילו לרגע שה' נמצא בקרבו ושהוא חלק אלוה ממעל ולא רק גוף עכור.
--------
וידוע שהשם הוא י-ה-ו-ה, והכסא הוא מלכות, בחינת מקבל. וכשעמלק נמצא בעולם ויש ספק מצד המקבל היש ה' בקרבנו, אז ממילא אין השם שלם, כי הויה לא יכול להשפיע לכסא בשלמות. ונשאר רק "י-ה" אבל אין "ו-ה" שהוא החיבור בין ז"א למלכות. (והכסא הוא בלי הא' שאולי מרמז על ארבע רגליים, וגם בזוהר פרשת ויחי בגד (בא גד) חסר א' שמרמז על חסרון). אבל כשהמקבל יודע בבירור שיש ה' (י-ה-ו-ה) בקרבו וממילא בחינת עמלק נמחק כליל, אז המלך העליון, שהוא ז"א, י-ה-ו-ה נמצא בשלימות, כי הוא יכול להשפיע כל האור שלו לכסא, דְּהָא אִתְאַחֲדַת כּוּרְסַיָּא יַקִּירָא קַדִּישָׁא… וְאִתְתַּקָּנַת לְמִשְׁרֵי עֲלָהּ מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה.
(וכשנתן לי ה' את החידוש הזה, בדיוק הרגשתי אז במצב של שפלות ורפיון ידיים, בחושבי על כבדות הגוף ועל זה שהגוף אינו נותן לי לעבוד את ה' באמת… ואז ה' האיר עיני עם החידוש הזה, והייתי באמצע לסדר את התפילין אחרי התפילה והכנסתי בטעות את השל יד לתוך הקופסא של השל ראש. ושמחתי כי הבנתי שה' מרמז לי ממש על דרך זה, שעלי להניח את השל יד - דהיינו המעשה והיגיעה - לתוך הכלי של השל-ראש, ואז הראש ממילא יבוא על מקומו בשלום).
ᐧ