לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ
"אָמַר רָבָא: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שִׁ״י עוֹלָמוֹת." סנהדרין צ״ט ע״א
בית אהרן - פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. להנחיל אוהבי י"ש ואוצרותיהם אמלא. כי השי"ת ברא הי"ש מאי"ן כדי שע"י הי"ש יקנה האדם החלק לעולם הבא. שיעשו מן הי"ש של העולם אי"ן ומן הי"ש הוא החלק לעוה"ב. ותן חלקנו בתורתך. כל איש ישראל יש לו אות אחד בהתורה (זוהר חלק ג׳, ע״ג ע״א) שהוא חלקו בתורה. ע"י הי"ש של העולם הוא קונה חלקו.
ההבדל בין יש מאין - ואין מיש
לימוד התורה והקבלה שלא על דרך העבודה הוא לימוד של יש מאין, דהיינו להבין במח איך הקב"ה השתלשל כל העולמות ממחשבה קדומה עד עולם הזה. אבל אם אינם לומדים על דרך העבודה, דהיינו אין מיש, אז "כבוד אלוקים הסתר דבר" - משלי כה' ב'. ולימוד התורה והקבלה על דרך העבודה, דהיינו ללמוד איך להמליך את הקב"ה עלינו, זהו "כבד מלכים חקר דבר" כמו שאמר פעם רבי חיים מצאנז.
ונראה לומר שחסידות הוא הלימוד של אין מיש. דהיינו איך להחזיר הכל מבחינת יש לבחינת אין. ולכן נמצא הרבה קבלה בספרי חסידות, כי זהו לימוד הקבלה על דרך העבודה, דהיינו להפוך את היש לאין. ואם מבינים את היש מאין - אח"כ יכולים לעשות אין מיש.
והאלטער רבי אמר פעם שחסידות הוא כולו לב (אויל הארץ). כי יש מאין הווה בחינת תורה וחכמה - והחכמה מאין תמצא, אור ישר, בחינת מח, להבין איך רצון ה' השתלשל לעוה"ז, בין בפשט - דהיינו ההשתלשלות מבריאת העולם עד ששים רבוא ישראל ובניית המשכן שהוא כנגד בריאת העולם, ובין על דרך רמז דרוש וסוד, דהיינו להבין מהו רצונו יתברך ממנו. וכל זה מהווה לימוד של יש מאין.
אבל חסידות הוא העבודה של אין מיש שהוא לב, שזהו בחינת תפילה - עבודה שבלב, שהתפילה מתחיל מעולם העשייה בקרבנות, ועולה עד עולם האצילות בעמידה - כמו שכותב הבית אהרן, שזהו ממטה למעלה בבחינת אור חוזר, שזהו בחינת אין מיש - דהיינו להרים את הכל בחזרה להקב"ה.