הקשר בין אמת ויגיעה
דרך רבותינו הקדושים מסטולין קרלין הוא דרך של אמת ויגיעה. ותמיד לא ראיתי את הקשר בין שני בחינות אלו, כי אמת לכאורה קשורה לרעותא דליבא ולנקודה הפנימית, ויגיעה הוא מעשה בלי טעם שלכאורה אינו קשורה לאמת כלל.
ודרך ייסורים בשנה האחרונה, האיר ה' את עיני קצת להתחיל להבין (מבחינת 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו', ומבחינת 'ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקים' ומבחינת ,'ולא נתן לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה') כי יראת שמים פירושו 'כל שמעשיו מרובין מחכמתו' כמו שאמר רבי חנינא בן דוסא (אבות ג, ט) והוא גם קדם ואמר 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו', דהיינו עשיה בלי חשבונות, מעל ומעבר למה שאנו מבינים ומרגישים. וזהו ראשית חכמה יראת ה'. כי חכמה הוא כח-מה, דהיינו הכח לדעת שאין יודעים כלום, ולעשות תמיד יותר ממה שמבינים.
ומי גילה רז זה - של 'נעשה ונשמע' - לבני? כי בכדי לקבל את האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא (שנגנז בתורה) ה'נעשה' חייב להיות קודם לה'נשמע'. ומי הוא האיש הרוצה לתת יגיעה בלי להבין ובלי להרגיש? ולכן האור 'נגנז' טוב מאד (שמאד הוא היצה"ר). וחייבים לעבוד במסירת נפש (שנפש הוא הרצון, כדכ' אם יש את נפשכם), ויש ריח של סמא דמותא אפתחא דמאנא, כמשל הזוהר בפרשת יתרו (חלק ג, דף קצג/א) "לאסיא דהוה ליה חד מאנא מליא מסמא דחיי ונטיר ליה לבריה וכו' עיין שם. ולכן צדיקים במיתתן קרויים חיים.
אולם לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה - ורק אז - ונעשיה. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, דהיינו ע"י תפילה 'בפיך' מימינו (כמאמר חז"ל הרוצה להחכים ידרים – מבחינת תפילה, וראשית חכמה יראת ה'), וע"י עשיה 'לעשותו' משמאלו מבחינת אמונה ודין (כי מניחין את תפילין של יד – שהוא כנגד עשיה - בצד שמאל על יד כהה), אזי 'בלבבך', הקב"ה ישים בליבנו אהבתו ויראתו מבחינת מוחא וליבא, כי הלב הוא באמצע הגוף. וכן נכתב בפסוק: בפיך (מימין) ובלבבך (באמצע) לעשותו (משמאל).
וכמו שכתוב ב'פתח אליהו': חכמה מוחא איהו מחשבה מלגאו. בינה ליבא ובה הלב מבין. ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לה' אלוקינו. כי מוחא וליבא הם בחינת 'נסתרות' שהם ביד ה' לתת לנו כמתנה כאשר יחונן את אשר יחון. אבל הנגלות לנו ולבנינו לעשות דיקא. וכמו שמתפלל דוד, מנסתרות נקני, כי חייבים לתת תמיד תפילה על זה.
וכן נראה לפרש 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' שאין בידינו להגיע לאמת, ענוה, רעותא דליבא וכו' - כי כל אלו הם מתנות מידי שמים. אלא רק יראת שמים - שהוא המעשה - היא בידינו לעשות את כל דברי התורה הזאת.
ולכן כתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד, והאם יתכן לומר שכל דרגה של יראת שמים היא טהורה אפילו אצל אנשים פחותים? ויש לומר שאכן הוא הדבר, כי יראה פירושו מעשה בלבד כנ"ל, ומעשה הוא תמיד טהורה, כי יגיעה אינו תלויה כלל ברעותא דליבא אלא בעשיה גרידא גם בלי טעם.
'אבן מאסו הבונים' – כי אין בו טעם – 'הייתה לראש פינה'. הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. הנחש שהוא היצה"ר יגיד לך שאמונה בלי טעם הוא בחינת עקב ואינו חשוב - ובאופן זה הוא יכול להפיל את האדם, אבל הוא - האדם - ישופך ראש, יכול להינצל ממנו ע"י שמחשיב את העשיה לראש, כי ראשית חכמה יראת ה'. (כמו שאומר הבית אהרן על ראש השנה, מראשית השנה, שראש הוא בחינת יראה).
וזה ג"כ יסוד גדול בדרך רבותינו הקדושים, להחשיב כל עובדה ("צו מחשיב זיין יעדען עובדה"). וכמו שאומר הבית אהרן על הפסוק 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', שכשאני מחשיב כל עובדה (דהיינו כל עשיה) אזי אשיבה רגלי אל עדותיך, אעלה אפילו את הדברים הנמוכים לקדושה.
ולכן הדרך של אמת קשורה דווקא ליגיעה, כי יראת ה' טהורה ואינו תלויה במחשבות ופניות. ורק ע"י יגיעה יכול האדם להיות בטוח שהוא עובד על דרך האמת. אבל אלו שחושבים שמידת האמת הוא רק כשמרגישים טעם והתלהבות בעבודה, שמה נפלו הגיבורים. וכמו שאמר פעם הבית אהרן, והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים, דהיינו שבזה שאנו זורקים את החיות ועובדים רק עם יגיעה, אזי מתנשאים ג"כ כל הפניות. כי אמת מארץ תצמח. ו'נעשה' חייב להיות קודם ל'נשמע', כדכת' היום לעשותם - מבחינת תרי"ג עיתין, ולמחר לקבל שכרם - מבחינת תרי"ג פיקודין, דהיינו שזוכה להשיג את האור שנפקד בכל מצוה ומצוה ממש, שזהו בחינת 'נשמע'.
ואני תפילה ביום הולדתי זה שנאמר בו 'בני אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך' שהקב"ה יכוף את יצרי להשתעבד לו, וידבר עמים תחתי ולאמים תחת רגלי, כי כל העמים הם בחינת היצה"ר שבפניות נפש האדם, ורק ע"י אמונה ב'עלה נעלה כי יכול נוכל לה' - דהיינו ע"י אמונה - ואמונתך בלילות - שלא נפחד מיגיעה וממלחמה נגד היצה"ר למעלה מהשגותינו, אזי 'וירשנו אותה' – כי ה' אתנו אל תיראום. אמן