מצ"ש נח (כמה שעות לפני טיסה לחו"ל)

העץ הדעת הייתה בגן עדן, שהוא אינו עולם גשמי. ולא היה עץ ממש אלא אורות של תענוגים שהיה אסור להינות מהם לפני גמר התיקון.

ושמתי לב שכל התענוגים וכל הניסיונות של קנאה, תאוה וכבוד שמוציאים את האדם מן העולם היו בנמצא בחטא עץ הדעת.

אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכָּל עֵץ הַגָּן - דִּבַּת הַנָּחָשׁ הֶעָרוּם התכוון לומר דאִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת חַיֵּי תֵּבֵל בְּעִנְיַן זֶה אִם לֹא שֶׁיִּפְרש לְגַמְרֵי מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם (עיין הקדמה לספר חפץ חיים)

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה, לֹא מוֹת תְּמֻתוּן - שקר

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים - כפירה, כאילו שאלוקים "מפחד" שתהיו כמוהו

כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים - מדת הקנאה הכניס לה להיות כאלוקים, וכן תאוות הכבוד להיות כאלוקים

וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים - יָּדוּע שֶׁחֵטְא הנָּחָשׁ הָיָה הָעִקָּר עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר: מִּן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם (עיין הקדמה לספר חפץ חיים)

יֹדְעֵי טוֹב וָרָע - הרצון לדעת ולהשכיל בנסתרות - במה שסתום לנו, כדכת' ולחם סתרים ינעם

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל - תאוות אכילה

וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם - פגם בשמירת עינים, הרצון להסתכל בדברים אסורים

וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל - שוב הרצון להשכיל במה שאסור לנו, כלשון "השכלה" שרבים חללים הפילה במאה הקודמת

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל - יש מחלוקת אם זה היה עץ תאנים (עיין רש"י) או חיטה או תמר, ויש אומרים ענבים סחטה ונתנה לו (יין המשכר, כמו אצל נח, לאומת יין המשמח), וכו' כי לכל אחד מהפירושים יש סוד ושורש של תענוג ורצון אחרת.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל - הִשִּׁיאַנִי לשון אישות, שפִּתָּה אֶת חַוָּה, כְּמּוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (שבת קמו, א): בָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה וְהִטִּיל בָּה זֻהֲמָּא, הֲרֵי שֶׁגָּרַם גִּלּוּי עֲרָיוֹת

וְגַם גָּרַם מִּיתָה לְכָל הָעוֹלָם, הֲרֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים.

נמצא שהעץ הדעת היה התכללות של כל תאוה וחמדה רע השייך בעולם. ואדם ואשתו לא היו יכולים לעמוד לפני זה, כי לא היו להם מסך לאור גדול כזה, ולכן אמר אדהר"ש, אכלתי ואוכל עוד, כי ידע שאין לו מסך לתענוג עצום כזה.

ענין הקשת

רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאינו מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים.

דהיינו שהקב"ה רצה שמדת הדין יסכים להחסד ע"י הכנת הכלים של הנברא. וזה נעשה ע"י שבירת רצונו של הנברא לעשות רצון קונו. וידוע שצבע החסד הוא לבן, וצבע של דין הוא שחור. ובתחילה הייתה רק לבן ושחור, כמו בענן שאין לו גוונים אחרים אלא לבן ושחור. ולכן נתן הקב"ה לאדם הראשון מצוה אחת כדי שיהיה לו הכנת הכלי לקבל החסד ע"י מדת הדין. וכמו שהסברנו לעייל, לא היה לאדם וחוה מסך לתענוג ואור גדול כזה. ולכן נכשלו וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים רק בלבן ושחור. כי אין להנברא את הכח לעשות הכל בבת אחת, ולכן שיתף עמו מדת הרחמים, ר"ח (יצחק) מים (אברהם), שהוא דין במשך זמן… וזה בחינת תורה, מימינו (חסד) אש דת למו (דין). שע"י התרי"ג מצוות שנעשים ע"י רבבות אלפי ישראל במשך ששה אלפי שנין, עבודת הבירורים נשלמת לאט לאט עד גמר התיקון. ואני אתנהלה לאיטי… אבל עוד לא הגיע הזמן לתורה בעולם, כי חייבים הכנה ע"י האבות הקדושים וירידת מצרים וכו'

ולכן, אחרי המבול אמר הקב"ה שלא יוסיף עוד להכות את כל חי, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואז נתן לנח אות הקשת כאות ברית, שהוא ענין התורה שנקרא גם ברית, כי הקשת בנויה מששה צבעים, כנגד ששה המדות של ת"ת. והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן, דהיינו שלא אוסיף להתנהג רק בחסד ודין, אלא בבחינת תפארת, בחינת תורה, בחינת רחמים. שכנגד י-ה-ו-ה יש חכמה בינה ת"ת ומלכות, שת"ת כלולה מששת המידות. או אז התחיל להתנוצץ בחינת תורה בעולם.

ולכן גם מובן למה קוראים לשש המידות בהתכללות בשם ת"ת ולא בשם ספירה אחרת? כי ת"ת הוא בחינת יעקב, בחינת תורה. ותורה בנויה ממידות, שלא הולכים משחור ללבן בבת אחת,

ואולי בגלל זה היו פרחים צבעונים על הר סיני. כי הר הוא רק לבן ושחור, אבל כשירד עליו תורה התוסף צבעים, בחינת המידות לעולם, כי אי אפשר ללכת מיצר לב האדם שהוא שחור מנעוריו, ישר ללבן בחינת חסד והשפעה, אלא חייב להיות צבעי הקשת המגשרים בין שחור ללבן בהנהגת מידות הת"ת. ולכן גם בשבועות אנו תולים פרחים צבעונים, כי זה מרמז על בחינת תורה ממש.

ושמעתי שאברהם הלך עם לוט כי ראה ברוח הקודש שמשיח עתיד לבוא מלוט (רות המואביה), ולוט הוא בחינת לט ו"לאט" , ש"לט" פי' בסתר, ולאט פי' במשך זמן - כי רק במה שנסתר, ולאט לאט יכול לבוא המשיח, כמו דכת' וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה, ולכן כתיב אצל רות "ותבוא עליו בלט" (בית אהרן).