צדיקים היו מדקדקים להסתכל בסידור בשעת התפילה, ותמיד היה קשה לי להבין זאת, כי אני יכול להעיד על עצמי שהסתכלות פנימה אינו עוזר לי הרבה לכוון פירוש המילות, אם בכלל.

ונראה לומר שיראת ה' הוא מעשה, ובודאי ע"י כוונה ורעותא דליבא המצוה עולה לבחינת רוח ונשמה וכו', אבל זה יכול לקרות גם לאחר זמן, אבל הגוף של המצווה הוא המעשה, וככל שעושים יותר מבחינת המעשה, כך גם חל יותר כח במצוה מבחינת נפש. וכשמוציא המילים בפה, זהו בחינת מעשה אחד, אבל כשמטריח עצמו להביא סידור ולהסתכל פנימה ומשתמש גם בעיניים לקרוא את המילים, בזה הוא מוסיף עוד שכבה של עשייה בהמצוה, שזהו חשוב מאוד. וכשמשמיע לאזנו אז הוא משתמש גם בחוש השמיע, וכשמנענע בגופו הוא מקיים כל עצמותו תאמרנה ה' מי כמוך. ולכן כל מה שמרבה להשתמש בחושים ובאיברים בעשיית המצוה, הרי הוא מרבה ומחזק את כח המצוה בעולם העשיה. ואז, אם זוכה שהמצוה יעלה למעלה, או ע"י כוונה נכונה ודחילו ורחימו, או לאחר זמן, או ע"י הצדיקים, אז המצוה יהיה הרבה יותר גדולה, כי הגוף של המצווה תלוי במעשה גרידא.

ואולי זהו הפירוש של "אותיות מחכימות" כי ראשית חכמה יראת ה' דהיינו מעשה כידוע, ובריבוי המעשה ממילא מתרבה החכמה.

ואולי לכן הבטיח הבעלזער רב זי"ע שמי שמסתכל בפנים (בברכת המזון?) יזכה לילדים יראי שמים. כי יראת שמים ובחינת מעשה הם דבר אחד, ובריבוי המעשה ממילא מתרבה יראת שמים.

אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ … אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָחֵל עָלֵינוּ אֶת הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵינוּ לְשָׁלוֹם חֲשׂוּכִים מִכָּל חֵטְא וּמְנֻקִּים מִכָּל עָוֹן וּמְדֻבָּקִים בְּיִרְאָתֶךָ. אולי נוסח ההבדלה נאמר דווקא בברכת הדעת, כי ראשית חכמה יראת ה', ולכן מתפללים קודם ליראה ואז ממילא זוכים לחכמה.