בעניין מים אחרונים
בשולחן ערוך, אורח חיים סימן קפא, סעיף א' כתוב "מים אחרונים חובה". והטעם הוא בכדי להוריד את הסכנה של מלח סדומית אשר מגעו מסוכן לעיוורון. חולין קה, ב: "אמר אביי: מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא – משום זוהמא, אמר לי מר: משום דשריא רוח רעה עלייהו".
ויש לשאול, מה זה מלח סדומית? למה לא יודעים מהו? וגם, למה רוח רעה שורה על המים אם הוא רק להוריד סוג של מלח?
ומובא (בלקוטי הלכות) שמלח בסעודה הוא בחינת יסוד, כמו שכתוב "ברית מלח", והוא מה שמחבר בין האוכל הגשמי לבחינתו למעלה שהם הניצוצות הקדושים שמעלים ע"י אכילה בקדושה. כי יסוד הוא חיבור של זו"ן (ואולי זה מרומז במילים הז"ן את הכל - שהקב"ה מחבר בחינת זכר ונוקבא עם - "את" פירושו לפעמים "עם" - בחינת הכל - שהוא יסוד כידוע). וע"י אכילה בקדושה אנו מחברים בין דרי מטה לדרי מעלה, שזהו סוד המלח. ושולחנו של אדם מכפרת עליו ע"י אכילה בקדושה, ועל זה נאמר "על כל קרבנך תקריב מלח".
ואולי העניין של מלח סדומית הוא שיש תמיד איזה שהוא בחינת "סדום" - שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו, בעת האכילה, אפילו אצל צדיק שאוכל בקדושה. כי אי אפשר לא להנות קצת מהאוכל, אחרת לא היה באפשרי לבלוע אותו כלל והיינו מקיאים אותו.
וזה דומה לעניין שנגזר מיתה על האדם אפילו לצדיק תמים, כי א"א להוליד בלי תאוה הבא מכח הנחש הקדמוני, ולכן אין אדם אחד שלא נתהווה ע"י זוהמת הנחש, ולכן חייבים למות ולקבל גוף חדש בתחיית המתים בלי זוהמה כלל. וכמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא "ארבעה מתו בעטיו [בגלל עצתו] של נחש", דהיינו אע"פ שהיו צדיקים גמורים הגוף הנוכחי חייב לכלא בגלל זוהמת הנחש. ואולי לזה התכוון דוד כשעשה תשובה במעשה של בת שבע ואמר "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי", שגם אני נתהוותי עם זוהמת הנחש ולכן יש בי יצר הרע.
ומובא בספרים שנותנים חלק לס"א ע"י המים אחרונים. ולמה רוצים לתת לו חלק? כי אחרי האכילה אנחנו רוצים להוריד מעצמנו את הזוהמה של תאוה שבהכרח היה בעת האכילה, שהוא בחינת מלח סדומית (שבשעת הזיווג ע"י ברית מלח בין דרי מטה לדרי מעלה בהכרח היה איזשהו בחינת "סדום" במידת מה). ואת זה אנו מורידים ונותנים לס"א כדי שהוא לא יקטרג על זה (כמו שכתוב בזוהר על השעיר המשתלח של יו"כ). ולכן יש במים זו רוח רעה, כי הזוהמה של סדום יורד בתוכו והס"א לוקח אותו לחלקו.