שמחת תורה

למה רוקדים בשמיני עצרת עם התורה, הרי לא כתוב בתורה אלא איסור מלאכה וקרבן (פר אחד, איל אחד). ועל מה שמחים כ"כ הרבה? כמובן שהסיבה הפשוטה הוא שגומרים את התורה ומתחילים אותו מחדש, אבל למה חז"ל גזרו שנגמור את התורה דווקא בשמיני עצרת? ועוד, למה רוקדים לפני קריאת התורה ולא אחרי שגומרים את התורה?

במדבר רבה (כא, כד): "אמר ר' לוי: משל למלך שעשה סעודה והזמין את בניו לשבעה ימים. כיון שעברו שבעת הימים אמר לבנו: בני, קשה עלי פרידתכם, עכבו עמי עוד יום אחד, כשם שקשה עלי פרידתכם."

מסכת סוכה נה ע"ב: "שבעים פרים – כנגד שבעים אומות. פר יחידי – כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום האחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך."

רואים מפה ששמיני עצרת הוא יום שהקב"ה רוצה לשמוח איתנו. אבל מכיון שאי אפשר לרקוד עם הקב"ה בעצמו, אז אנחנו תופסים את התורה שלו, שזהו רצונו והוא עצמו גנוז בתוכו, ושמחים ורוקדים עם הקב"ה על ידי תורתו! כי התורה הוא המחבר בינינו לבין הקב"ה. ישראל ואורייתא וקב"ה חד הוא. (אפשר לפרש שע"י אורייתא, ישראל וקב"ה חד הוא). כשחתן מקבל אגרת מכלתו אחרי שנה של פרידה והוא פותח וקורא את המכתב ברעידת ידיים ואהבה גדולה, זה לא האיגרת שהוא אוהב כמובן, אלא שהוא מרגיש את אהובת נפשו בתוך הכתב. כך היא התורה שלנו. זה לא מכתב של סיפורים וחוקים ומשפטים, זה הקב"ה בעצמו! כמו שאמרו חז"ל - "אנכי" - אנא נפשי כתבית יהבית.