וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ

יש פעמים בלימוד התורה ובתפילה שאדם מרגיש קצת ייאוש, כי הוא יודע שאינו מבין כלום, כמו שאמר דוד המלך ע"ה פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ. וגם כמעט בלתי אפשרי לכוון בתפילה אפילו פירוש המילות רוב הזמן, בלי יגיע גדולה. וכן יודע בעצמו שאין לו שום מדרגה רוחנית וכו' ועל פי רוב הוא חושב רק את רצונות עצמו ולא על כבוד ה' וגלות השכינה. ואז הוא חושב, "איך תורתי ותפילתי בכלל יכולים למצוא חן בעיני ה'?".

וצריכים לדעת שעבודתינו בתמימות ופשיטות מאוד, מאוד חשובה לפני הקב"ה. כי המלך הגדול הוא אין סופי, ואפילו הצדיק והבעל השגה הכי גדול אינו כלום לפניו יתברך, כמו שאמר החכם מכל אדם אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, ואִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח.

ולכן, עלינו לעבוד את ה' בידיעה שאין אנו יודעים כלום כמו שכתוב בתהילים וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ. וכידוע המאמר מבעל התניא "תכלית הידיעה הוא שלא נדע". כי עצם הידיעה שאיננו יודעים כלום והכנעת הלב לפניו יתברך כמו נער שאינו מבין בדרכי העולם והוא צריך לאביו לכל דבר, בזה מתקיים בנו מאמר חז"ל "אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן". כי תינוק אינו מבין עניין השפעה לזולת ואינו מבין אלא רצון עצמו, וגם אינו מבין על פי רוב את המילים או המשמעות של מה שהוא לומד ומתפלל, ובדרך כלל גם אינו אפילו אומר את המילים כמו שצריך, ואם כל זה חז"ל מגלים לנו שאפילו רק ההבל היוצא מפיהם של תורה ותפילה מקיים את כל העולם!

ולכן נראה שעבודתינו לפניו יתברך צריכה להיות לשים את עצמנו בבחינת נער, כמו שאמר דוד המלך ע"ה כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי (וכמו שמט"ט שנקרא נער, כידוע). וזהו התקווה היחידה שיש לנו למצוא חן בעיני ה' יתברך, וכהמשך הפסוק הנ"ל יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל… הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. יהי רצון שנזכה לזה. אמן.

נ.ב. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן. כמו שכתבו הספרים "והבל הביא גם הוא" - הוא הביא את עצמיותו.